היא והוא

היא אמרה: "חשבתי על הא ודא. בדקתי מה אפשר לעשות בנידון. יש כמה אפשרויות".

הוא הקשיב למרות שלא ראה כל בעיה בהא ודא. ודאי לא משהו המחייב פתרון כלשהו. הא ודא נראה לו תקין לחלוטין. ממש פרפקט.

אחרי שאגרה בריאותיה די חמצן כדי משפט נוסף היא המשיכה: "אפשרות א' – ככה וככה, ב' – כך וכך או ג' – אחרת".
וכמו קוסם השולף שפן מהכובע, היא שיטחה אל מול עיניו גליון נייר עליו מודפסת טבלה מפורטת המשווה בין כל שלש האפשרויות.
וכאילו אינו מסוגל לקרוא בכוחות עצמו היא הקריאה מהכתב, בהטעמה מוחצנת, שורה אחר שורה וטור אחר טור;
אפשרות, אפשרות – יתרונות, חסרונות, ספקים מומלצים ומחירים.
"אז מה דעתך? שאלה לבסוף.

הוא ענה: "אני לא מבין מה הבעיה. הא ודא ממש בסדר. לעניות דעתי אין שום בעיה".
היא הפציצה: "ממש לא!"…
"אני רוצה לפתור את זה אחת ולתמיד!" הוסיפה בטון פסקני.
הוא אמר: "אוקי".

היא אמרה: "האפשרות השניה, כלומר כך וכך, הכי מתאימה. גם המחיר בהחלט סביר. רק כך וכך שקלים".
הוא התבונן שוב בטבלה. לו היתה באמת בעיה רק ככה וככה, זו הראשונה, שהיא במקרה גם היותר זולה, היתה עשוייה להועיל. אמר לה את דעתו ואפילו פרט את נימוקיו. "אם כבר, אז ככה וככה" סיכם את עמדתו.

היא היתה מוכנה לכך. היא אף פעם לא תבחר באפשרות הזולה. "בשום פנים ואופן!" פלטה בנחרצות. "כבר החלטתי על כך וכך, וכבר דיברתי עם פלוני אלמוני שיש עליו המלצות חמות, וכבר קבענו שהוא יבוא לבצע ביום זה וזה בשבוע הבא".
וכמו תמיד, גם הפעם, המשיכה למלמל כביכול לעצמה: "למה תמיד אתה בוחר באפשרות הכי זולה".

הוא אמר: "אוקי" ושאל: "אז מה את רוצה ממני?"
היא השיבה: "רק רציתי לידע אותך".

עברו שבועיים.
פלוני אלמוני הגיע ביום זה וזה, עשה כך וכך ולקח כך וכך שקלים במזומן. כך וכך הרבה שקלים.
הא ודא נשאר כשהיה. חשבון הבנק המשותף לה ולו – לא נשאר כשהיה. נגרעו ממנו כך וכך שקלים. כך וכך הרבה שקלים. עד כדי כך שהיתרה שינתה את סימנה וצבעה.

חלפו עוד שבועיים.
היא אמרה: "בדיעבד, חבל שהחלטנו לעשות כך וכך. למה בכלל הוצאנו סכום כזה גדול? לא היה כל צורך. הא ודא פעל כמו שצריך. בדיוק כמו שאמרתי לך."
ועוד אמרה: "וחוץ מזה, אני לא מבינה למה בכלל בחרת בפלוני אלמוני היקרן הזה."
והוא שתק. מה כבר יכול היה לומר.