היומן(:

' "אתה יודע את זה, וויל. אתה מכיר אותי. אתה יודע, אתה יודע מי אני באמת. אתה יודע, שאני האמיתי לא הייתה הורגת אותך. היא הייתה מתאבדת לפני" אמרתי לוויליאם, בתקווה שלא שמע את קולי הרועד.
קיילי ראתה את עיניו של וייל משוטטות על פניי. מעייני, אל אפי ולבסוף אל שפתיי, ובחזרה. "אתה לא באמת מאמין לה, נכון וויל?" אמרה קיילי בזלזול והניחה את ידה על כתפו של וייל.
שנאתי את הניסיון שלה להתחבב עליו. בעצם, אני פשוט שונאת אותה. וויל סילק את ידה של קיילי מכתפו, והרגשתי חיוך על שפתיי. "זאת תיהיה רמאות, קיילי" '
אני קוראת מחדש את מה שכתבתי ונדהמת מהטמטום שנשפך ממני. לא הבנתי למה כתבתי את המשפט האחרון.
פשוט עשיתי סלט ממפוצלים, מורדים וbaby doll. לקחתי את וויל, הפכתי אותו לטוביאס בקטע של המשחק 'שני דגלים' והקטע בספר מורדים רגע לאחר שטורי זינקה אל ג'אנין ותקעה סכין בבטנה. מארלין הפכה ליותר רעה, אכזרית ומתנשאת, כלומר נתתי לה את אישיותה של קיילי מאחד הספרים האחרים האהובים עליי.
אני פשוט חסרת תקווה.
אני יושבת מול המחשב ומוחקת את מה שכתבתי. איפה אותה הנערה שהייתה הולכת לחברות, רק כדי להרגיש להוטה לחזור הבייתה ולכתוב עוד משהו.
איפה אותה נערה שלא הייתה צריכה להתאמץ כדי לכתוב, והייתה פשוט שופכת על הנייר את מה שהיא מרגישה.
אני טורקת את הלפטופ בעצבנות, ולוקחת מסטיק ומכניסה לפי.
אני לועסת את המסטיק ומרככת אותו בזמן שאני הולכת להביא את הכדור הקופצני מהמטבח. אני עומדת ליד הכיור, ומוצאת את עצמי מכדררת את הכדור מיד ימין שלי וליד שמאל בחזרה.
אני מנסה כמה פעמים לעשות תרגיל מסובך יותר חוץ מסתם להעביר את הכדור מידי האחת לשנייה, אבל נכשלת והעצבים עולים בי מחדש.
הכדור החליק מידי וחזרתי לחדר בעצבנות, פותחת את מנעול המגירה הראשונה שבחדרי בעזרת המפתח שעל צווארי, ומוציאה את היומן שלי משמה.
היומן שלי ליווה אותי מכיתה ה, ועד לפני שנה. כיתה ח'.
במשך ארבע שנים הייתי מגיעה יום יום הבייתה, ובשעה 19:19 בדיוק [מכיוון ששבע הוא מספר המזל שלי] הייתי מתיישבת ליד היומן וכותבת את מחשבותיי. מה שהרבתי לעשות. הייתי כותבת על דף ביומן את מה שאני חושבת על אחרים, שהיו כלולים בהם מאות העלבות, ואז מעבירה לדף אחר וקורעת אותו. זה הרגיש כאילו אני קורעת את האיששעליו כעסתי.
ההבדל שלי, מכל יומן אחר כנראה, הוא שלא כתבתי כמו שאר החברות שלי בצורה שטחית ורדודה שכתובה כמו שיחה בפייסבוק.
הייתי כותבת את זה בצורת סיפור, הייתי מרבה להשתמש בסימני פיסוק ומילים גבוהות. זה נתן לי הקלה. כן, כמובן שלפעמים הייתי מפליגה עם הדמיון ומפריחה דברים, אבל זה היומן שלי- ומימלא אף אחד לא יגע בו חוץ ממני.
אני פותחת את היומן בדף אקראי. כיתה ו', התאריך ה 1 לאפריל. אני מצחקקת בעצבנות. אני זוכרת מה קרה ביום ההוא.
' "תנסי את זה" הושיטה לי קריסטינה לק בצבע כהה יותר, לאחר שהורוד הבהיר נראה מוזר על ציפורניי.
עיוותתי את פניי למראה האדום הכהה כל כך. זה העביר בי צמרמורות "קריסטינה! איפה קנית את הלק הזה?! זה נורא!"
קריסטינה הסתכלה על הלק. "בספורה." ציינה שם של חברה שלא הכרתי, וכנראה גם לעולם לא אכיר. נו, צרות של עשירים.'
גיכחתי רק בתחילת הסיפור, שגיליתי שהתבלבלתי קצת בתאריכים. יום לפני כן, הלכתי לישון אצל קריסטינה, החברה הכי טובה שלי עד סוף כיתה ו', מכיוון שבחופש הגדול היא טסה עם משפחתה לאנגליה, והבטיחה שתשמור על קשר אבל לא שמעתי ממנה עד היום.
ה 1 לאפריל היה לאחר שהתעוררנו, אני וקריסטינה. הסיפור עם הלק, היה בלילה שלפני.
עברתי שני דפים והגעתי לסיפור האמיתי.
' עקמתי את אפי. "אידיוט! למה אתה חושב שאתה יכול לשחק בי ככה?!" צעקתי את מה שקריסטינה כתבה לי על הלוח, לאמר לליאם.
ליאם פלט אנחה "מיי, אני לא יודע על מה את מדברת. אני נשבע"
" אל תקרא לי מיי" אני אומרת בתקיפות. "אז מה אם האחד באפריל? אתה רוצה לעשות ממני צחוק? למה הצעת לי ללכת איתך לסרט מול פני כל הכיתה? אתה רק רצית שא.." התקשתי לקרוא את מה שקריסטינה כתבה לי על הלוח "שאומר כן, כדי שתוכל להגיד לי 'האחד באפריל, לוזרית!' זה לא מצחיק אותי, ליאם"
קריסטינה מסמנת לי שני אגודלים למעלה.
"בבקשה מיי-" אני קוטעת אותו בשיעול מכוון "גן. אני פשוט לא מבין מי המציא לך את הסיפור המפגר הזה, אני לא הצעתי לך לצאת לסרט כדי לצחוק עלייך, אני חושב שאני מחבב אותך, זה הכל"
התפלאתי שהרגשות של ליאם היו כל כך גלויים אליי'
סגרתי את היומן בעוד פולטת אנחת צחוק. הייתי כל כך חשדנית, בעידוד של קריסטינה כמובן.
בסופו של דבר אכן יצאנו לסרט, אבל זה לא היה זה, אז זה לא המשיך לעוד משהו.
גופי רותח.אני נזכרת במה שקריסטינה אמרה לי לפני כמה שנים. אני זוכרת שאז התייחסתי לזה כל כך ברצינות. עכשיו, כשאני מחליטה לעשות את זה, אני עושה את זה רק כדי לקרר קצת את רגלי ולהזכר במנהגים המטופשים שקריסטינה נהגה לעשות.
אני לוקחת את הדאורדוראנט ספריי ' RICH' שלי, ומתיזה נקודה קטנה של ספרי במשך דקה חמש אצבעות מתחת לקו המותן. אני מרימה את מכנסוניי הקצרים במקום בו התזתי את הספריי. יש נקודה אדומה שחדרה דרך המכנס, וכשאני נוגעת רגלי קפואה.
זה אמור לעזור לזמן מה.
אני צוחקת קצת מהמחשבה שבאמת עשיתי את זה כרגע, ופונה להחזיר את יומני למגירה, כשאני עולה על משהו.
אני מנסה לחשוב מה ההבדל בין אז, שכתבתי יומן לעכשיו, שאני כותבת לאתר סיפורים.
למה אז היידים שלי פשוט כתבו מעצמן ועכשיו הרעיונות היחידים שיש לי הם מספרים שקראתי?
אני מתביישת שלא עליתי על זה קודם.
מ עולם לא אהבתי כל כך טכנולוגיה.
אז דווקא בנושא הזה, כתיבה, בחרתי להשתמש בה?
אני מוציאה דף מהמדפסת ומתחילה לכתוב מחדש.
' "אני מרגישה חוקרת" גיכחתי אל קריסטינה'…