הלבד האמיתי

חרדה. חרדה ממלאת אותי. היא מתנפלת עליי מכל כיוון. היא משתלטת עליי.
אני נלחמת, בועטת בה, מנסה להוציא אותה החוצה. עוד מעט היא מגיעה ללב, עוד מעט היא לא תיתן לי לנשום.
הצילו!
אני מפחדת כל כך, מפחדת לזוז, מפחדת לנשום. אולי איזה מישהו יישמע, יגלה. אולי מישהו יראה.
הבושה, אני מסוגלת להתמודד עם הכול, רק לא איתה.
רק לא להרגיש את הסומק על הלחיים מהמבטים של האנשים.
ככה, הכול ייגמר.
הכול כבר נעלם לי, רק לא השקט, אם הוא ייעלם, כבר לא יראו אותי.
אז לעצור, אני חייבת לעצור.
לחכות, למרות שכל השאר ממשיכים.
להישאר, למרות שמפצירים בי.
הם מפחדים שאשאר לבד.
אבל בנוגע אליי, הלבד הוא סיפור אחר.