המניעים

הוא נצמד אליה כל הלילה, היא לא יכלה לומר לו ללכת. הוא הדבר הכי קרוב להגנה שהיה לה בזמן האחרון, ובגלל שהיא צריכה הגנה, גם אם היא לא רצתה אותה ממנו, היא עשתה הכל בשביל להשיג אותה. והוא, לא טיפש בכלל, הלך על הטרף הכי קל שיכל למצוא בסביבה, מתוך העשרות האחרות, הפגיעות והשבירות, אלו הכי קלות, ככה הוא חשב. לילה שלם, ללא קול חוץ מהמוזיקה שהייתה חלק מהאוויר במקום כמו זה, היו הם אחד עם השנייה, ראו את הרגע וניצלו אותו, היא אותו והוא אותה.

היא ארזה את כל מה שלא היה לה. בלי להגיד שלום, הסתכלה עוד פעם אחת על ה"בית" והמעט שיכלה לעשות הוא לסגור אחריה את הדלת, מתוך כבוד למבנה, לא לבעליו. "זה לא אמור להיות כל כך פשוט" היא חשבה לעצמה ונכנסה למונית שהתיק הגדול עם חפציה ישב לידה. היא ידעה שהיא תצטרך להוציא את המילים האלו מהפה, אבל באותו רגע הגרון היה כה מחניק, "לשדה תעופה" היא אמרה לבסוף, ללא חרטה. במבט לאחור ראתה במבנה ההוא את כל מה שהייתה, במבנה חסר החיים ההוא שלקרוא לו בית היה שקר מוחלט, כי כל מה שהמבנה ההוא היה עבורה, זה מבנה.

"זה לא יהיה בסדר" הוא מלמל לעצמו בזעם וזרק את הפלאפון על השולחן. "איזה שקר זה לומר שיהיה בסדר" הוא חשב לעצמו, "אם כולם מתים בסוף זה לא בסדר. זה רק מוכיח ששום דבר לא נגמר בבסדר" הוא חשב בכעס והתיישב על המיטה. הוא המשיך במחשבותיו, שתמיד היוו חלק גדול מחייו. מילים שלא הצליח לבטא בעזרת הפה הצליח בעזרתו של המוח. "ממתי לבגוד זה בסדר…" הוא חשב, והפעם לא בכעס, הכעס הרגעי עבר ונשאר העצב. הוא הלך למחשב, בידיעה ששום דבר שיהיה במחשב לא יעזור לו להוציא אותה מראשו. כשפתח את המחשב ונכנס לאחד האתרים הוא ראה את המודעה שדווקא כן הצליחה להוציא אותה מראשו, גם אם זו הייתה רק שנייה.

היא הורידה כמעט את כל האיפור ששמה באותו יום, חוץ מהאיפור שליווה אותה גם כלא שמה לב שהוא שם, היא שכחה להוריד אותו כבר שנים, ומאז זה נשאר. היא ידעה ששום דבר לא אמיתי, איפה שהוא עמוק עמוק עמוק בתוך תוכה היא ידעה שזה מושלם מידי, שמשהו כאן לא מסתדר, אבל היא למדה להרפות, יכולת שרוב האנשים היו מתחננים לקבל. היא התעוררה עם קשת בענן וחדי קרן מסביבה, עם הקירות הורודים ואפילו השעון מעורר היה עם מוזיקה כה חיננית. לא הייתה לה, אף לא בעיה אחת, המשפחה המושלמת, עם החברים המושלמים והגוף המושלם. זו, הייתה הבעיה היחידה בחייה, שלמות.

בילבול הייתה המחשבה היחידה שעברה במוחו כבר מספר ימים. הוא לא רצה לעזוב אותה, הוא אוהב אותה בכל ליבו, אבל צריך קצת זמן לבד, להתגעגע. זה לפחות מה שהוא הסביר לה, ומה שניסה לשכנע את עצמו. "אני נוסע לכמה חודשים זה לא רציני" הוא אמר לה, ניסה לעודד אותה, היא הייתה בסדר. ואז הוא אמר שזה עם החברים שלו, היא נשמה עמוק ואמרה שזה בסדר, אהבתה אליו גברה על היכולת שלה לראות מעבר לדבריו, שהיו ברורים לכולם חוץ מלשניהם. "אני אוהב אותך והכל יחזור להיות כמו שהיה אחרי שאני אחזור" הוא אמר לה, ועכשיו כבר שום דבר לא מובן, בעיקר בילבול במוח של כולנו.