הפאזל שלי

העובדת הסוציאלית דיברה בקרירות. אמרה מעט פרטים. כאילו היא עושה לי טובה. הכוח הוא החוק והחוק בידיים שלה והיא עושה את העבודה שלה בלי שום רגישות ואכפתיות לנערה שיושבת מולה – אני.
היא פתחה ואמרה: בתיק האימוץ שלך כתוב שאמא שלך היתה בת 18 כשילדה אותך. קוראים לה מלכה, היא רצתה לקרוא לך אסנת, היא לא רצתה להסתכל עליך כשילדה אותך, היא ביקשה שיקחו אותך ממנה מיד. שלא תראה אותך. היא לא מסרה פרטים על האבא. זהו. זה מה שאני יכולה להגיד לך.
לא הבנתי מה קורה. זהו? אלו הפרטים עלי? עליה? אין יותר כלום? זה הסיפור שלי? החיים שלי כאלה ריקים? אני ריקה מתוכן? זה מי שאני? אני לא זכאית לדעת עוד על מי שילדה אותי? מי שיצר אותי? באותו רגע הרגשתי דחויה, הרגשתי לא ראויה, שלא מגיע לי. תלושה מהחיים.
זהו? שאלתי.
כן.
עניתי: טוב, אז אם היא רוצה אני מוכנה להיפגש איתה. לי זה לא משנה.
בתוך תוכי לא באמת רציתי להיפגש איתה כי לא ידעתי למה לצפות, החיים שלי היו טובים כמו שהם ולא הרגשתי שאני צריכה להכיר אותה כדי לישון יותר טוב בלילה. ההורים שלי תמיד דאגו שיהיה לי הכל ואהבו אותי אהבה גדולה. אף פעם לא הרגשתי שחסר לי משהו חיצוני.

אמרתי את זה כי חשבתי עליה. היא היתה נערה שבגיל צעיר חוותה הריון וילדה תינוקת שויתרה עליה מאיזו סיבה והחוק אומר שאסור לה ליצור איתה קשר בכלל. היחידה שיכלה לממש את הזכות ליצירת קשר זו אני, אותה תינוקת. לא רציתי לשלול ממנה את הזכות להכיר אותי.
לא ידעתי אם בכל יום היא קמה בבוקר ומרגישה שעשתה טעות. לא ידעתי אם בימי ההולדת שלי היא מרגישה געגוע לתינוקת שויתרה עליה. כן שמעתי המון סיפורים כאלה, לא ידעתי מה קרה. לא ידעתי מי היה האבא. רציתי לתת לאותה נערה שהפכה כבר לאשה הזדמנות להפסיק את הגעגוע, את הכאב, את חוסר הידיעה. הזדמנות להשלים את החלק שאולי חסר לה.
אני מודה שהעדפתי שהיא לא תרצה להכיר אותי כי לא ידעתי איך ארגיש כלפיה, איך אתנהג, איך אקרא לה ומה יהיה אם יום אחד יהיה מצב שאני צריכה לחלק את עצמי בינה לבין ההורים שלי?

אומצתי בגיל חודש. פיצית. כשאני מספרת על זה, מיד אומרים לי: אה, זה הורים לכל דבר.
כאילו עכשיו ברור להם לגמרי שלא חוויתי שום קושי של חיבור או הסתגלות. זה כמו הורים ביולוגים.
טוב, זה נכון במקרה שלי. יש לי הורים מקסימים שאני אוהבת, שיזכו לחיים טובים ארוכים.
גדלתי מוקפת בהמון אהבה ושמחה. מאחלת את זה לכל ילד בעולם.
אמא שלי מאד אוהבת ילדים ומאושרת בסביבתם ואבא שלי מלא הומור שזה בלתי אפשרי לא לצחוק לידו, ולשניהם יש רוח כל כך צעירה עד היום, אפילו שהם כבר בני 80.

היה לי הכל, לא היה חסר לי שום דבר לקיום שלי והייתי מוקפת אהבה.
והיה חור גדול בתוכי שידעתי שהוא קשור רק אלי.

הייתי ילדה טובה וגדלתי להיות אשה טובה, אמא טובה.
עשיתי מה שאומרים לי, כיבדתי ואני עדיין מכבדת את ההורים שלי. מכבדת כל אדם באשר הוא.
הייתי טובה בעבודות שעבדתי בהן ועם אנשים ובכל מקום שהלכתי אליו.
בתוכי התחולל משהו אחר. חייתי בקונפליקט גדול. לא הבנתי למה אנשים אחרים לא יכולים להיות טובים כלפיי כמו שאני כלפיהם?
הרגשתי דחויה, הרבה פעמים מושפלת מחוסר הערכה, שלא מגיע לי ושאני לא ראויה ולא שווה.

כך היה בכל עבודה שעבדתי בה, במקומות בילוי ובכל מקום אחר שהלכתי אליו.
גם מול גברים הרגשתי דחויה. בעיקר אצל אלה שלא הסכמתי לתת להם מה שרצו. הסתבר שרוב אלה שרצו להיות בחברתי זה כי רצו לנצל אותי. הייתי תמימה. שמעתי מילים טובות והאמנתי, עד שהמילים הטובות הפכו פוגעות. וכך שוב ושוב ושוב. ואני רציתי שירצו אותי, שיאהבו אותי. והייתי זוכה לכמה רגעים של חסד. לא ידעתי איך להיות אחרת. זו היתה מי שאני, בחורה טובה עם לב טוב.

כך מצאתי את עצמי עושה מה שאחרים אומרים. הורים, בני זוג. שתקתי ועשיתי.
הסכמתי עם דעות פוליטיות, והסכמתי כשאחרים אמרו לי מה מתאים לי ללמוד ולעשות.
אני יודעת שקשה לתפוס כזה דבר כי החשיבה שלנו לכאורה אמורה להיות חופשיה. במקרה שלי לא הבעתי התנגדות לדעות שלהם, בתוכי משהו הסכים בעל כורחו ולא פצה פה.
הייתי מאד מתוסכלת כי רציתי להרגיש אחרת אבל לא יכולתי לבטא את זה החוצה.
רציתי שיאהבו אותי, הייתי מוכנה להסתפק במעט תשומת לב, אז עשיתי ושתקתי. כי גם ככה הרגשתי שלא מגיע לי, שאני לא מספיק טובה, שעלי להסתפק במועט, שאני צריכה לשתוק למען שלום בית.
התנהלתי על אוטומט ובאפטיות. לא הייתי מסוגלת לומר "לא". הרגשתי שאם אומר "לא" אני אמות.
רק כשהתסכול והעצב גדלו למימדים עצומים , רק אז הייתי מסוגלת לשאול את השאלה למה זה קורה לי? איך זה יכול להיות? הבנתי שזה לא הגיוני. לא הגיוני שאני מרגישה שאני אמות אם אני אומר "לא". אם אומר "די!"
למזלי, בזכות העובדה שנמשכתי לתחום הטיפול וכבר הבנתי שמשהו לא הגיוני פה, חיפשתי להבין איך אפשר לפתור את העניין. לא זכרתי שחוויתי טראומת ילדות שקשורה בפחד לומר לא. ידעתי שזה היה יותר עמוק מזה.

שמעתי על מישהי מקסימה שעושה שחזורי גלגולים ושוחחתי איתה על זה בטלפון. היא אמרה שאני יכולה לפתור את זה בטיפול של שחזור גלגולים. הסכמתי והלכתי. 4 שעות הייתי אצלה. בשחזור שעשתה לי ראיתי שבגלגול אחד הייתי מנהיגה והיו שני אנשים רעים שהגיעו והשתלטו על הכפר.
אני לא הסכמתי לקבל את המרות שלהם. הם לקחו אותי הצידה ודיברו איתי. הבינו שאני לא מסכימה והחליטו ללחוץ עלי. הטביעו אותי, הכניסו את הראש שלי לבאר והוציאו אותו ושאלו אותי שוב אם אני מסכימה להיות תחת מרותם. עניתי "לא". והם הטביעו אותי שוב ליותר זמן. כשהוציאו את הראש שלי עניתי שוב "לא". וככה שוב ושוב ואני לא הסכמי להיכנע להם. בסופו של דבר מתתי. הם הטביעו אותי לגמרי.

ארבעה ימים אחרי הטיפול, בדיוק כמו שהמטפלת אמרה לי, יכולתי לומר "לא" בלי לפחד למות. ומאז אני כל הזמן לומדת מחדש לומר לא ועדיין להרגיש שאני שווה וחזקה וראויה ומגיע לי.

והיה עוד מקרה חזק שקרה לי, אחרי שעברתי כבר את גיל 40, מישהו דרש ממני שאשלח זר פרחים ליולדת שלא הייתי בקשר איתה כלל, לא הרגשתי אפילו רגש חיבה אליה. הרגשתי שעד כאן! אני לא מסוגלת לעשות משהו שנוגד את ההרגשה שלי לגמרי. התנגדתי ולא עשיתי מה שביקש והוא כל כך כעס. צרחתי עליו בטלפון ואמרתי: אני לא אעשה משהו רק כי אתה רוצה! אני אעשה רק אם אני רוצה!

לימים הבנתי שאותה נערה שילדה אותי דחתה אותי והדחיה הזאת ליוותה אותי שנים ארוכות. הלא מגיע לי והלא ראויה. חוויית נטישה. שאת לא שווה מספיק כדי שיחזיקו בך. היום אני מבינה שמה שהיה חסר לי כל השנים האלה זה את עצמי.
אך אז לא ידעתי מה זה עצמי.

ואם זה לא מספיק, אז קצת אחרי יום הולדת 48… גיליתי שנולדתי כתוצאה מאונס. הסיפור היה שהאמא הביולוגית שלי נסעה לבקר את אחותה הנשואה ובעלה של אחותה חזר שיכור הביתה ואנס אותה. איך הגעתי למידע הזה זה כבר סיפור אחר.
מדהים שסוף סוף קיבלתי הסבר הגיוני על שנים ארוכות שהרגשתי שאני מבינה נפגעות אונס ושאני יכולה לטפל בנפגעות אונס למרות שמעולם לא חוויתי אונס ברוטלי.
זה כי נולדתי עם תודעת אונס, והעובדה הזאת תמכה בשיעור שהגעתי לכאן לעבור.

כל אחד מאיתנו עובר משהו בחיים, ולאט לאט כל חלקי הפאזל מסתדרים ומתיישבים במקום
ואפשר למצוא שלווה.