הפמליה

הכל התחיל כשחזרנו מקנדה.
היא השתנתה, ראיתי את זה עליה, ואולי גם אני. אף פעם לא שאלתי אף אחד, כך שאני באמת לא יודעת. ובכן, אני מניחה שגם אני השתניתי קצת, אבל היא… תמיד חיבבתי אותה, אבל לא את היחס שחברותיה מפנות אליה. באותה השנה זה באמת התחיל לעלות לי על העצבים. האם אני היחידה שרואה שמשהו אינו כשורה?

בכל כיתה יש בנות מקובלות, בין אם הן הוגנות וחכמות ובין אם הן אנוכיות ומגעילות – ויש גם בנות לא מקובלות, שאתה לא ממש יודע עליהן הרבה, כי הן לעולם לא סיפרו לך כלום. והיא הייתה אחת מהבנות המקובלות, החכמות, ההוגנות, הנדיבות בצורה מוגזמת למדי – כאלה שבלי שהן אפילו שמות לב, בונות לעצמן פמליה קבועה, גם אם זה ללא כוונה. ואני כיבדתי אותה. הערכתי אותה. אבל תמיד ידעתי שגם אני חכמה. שגם אני נדיבה. ולא מתוך מקום של אנוכיות – רק רציתי להרגיע את עצמי שלעולם לא אצטרף לפמליה המאולתרת שלה, משום שאין לי צורך בכך. לקיחת חלק בפמליה זה בשביל ילדים חלשים, שמחפשים את מקומם במעגל החברתי הגבוה. פעם, הייתי אחת מהחברות הכי טובות שלה, וזה לא עזר לי לעלות בסולם המקובלים. לא שזה היה ניסיון כלשהו. אבל לפחות ציפיתי לטיפת הערכה אחרי כל מה שעשיתי בשבילה – הרי הצלתי לה את החיים.

היא יכלה למות בירקון. זה היה באיזור מזוהם יחסית, המים שם היו כהים יותר. והיא דרכה בבוץ טובעני, ממש מתחת לגדה, במקום שבדרך כלל נמצא בתוך המים. בכל זאת, הייתי מעדיפה אם הייתה זו גאות ולא שפל. כך הייתי משכנעת אותה לא לצאת מהסירה. אבל לכל אחד מאיתנו יש צרכים…
היא רצתה לצאת, ומכיוון שהיינו בסירת פדלים לא היה זמן לחזור לתחנה. הצעתי שתעבור לסירה של הבת של בעל המקום, הרי אני מכירה אותה טוב, ולא – היא לא נערה – היא בערך בת 30. סירתה במקרה עברה שם באיזור, אבל לא – היא הייתה חייבת לקפוץ אל הגדה הרטובה. ויש לה מזל שהיה לי כח למשוך את הסירה אליה ביד אחת, לפדל לכיוונה כשההגה לא בידי ולהתקשר ל-144 באותו הזמן, רק כדי לאתר את מספר הטלפון של התחנה, משום שהם לא טרחו לכתוב אותו על הסירה. וכל זה לקח – אולי, עשרים דקות בערך – אבל אם לא הייתי מחזיקה את ידה היא כבר הייתה טובעת. ועוד בירקון. זה לפחות מה שאמר הבחור מצוות החילוץ.

ואיך כל זה קשור לסיפור שלי בכלל? איך זה מתקשר למה שקרה בשבוע האחרון? הרי זו לא הייתי אני – נראה שכמה בנות חדשות הצטרפו לפמליה, כל חברותיי הטובות חוץ ממנה ומעוד אחת. ובכל זאת, הרגשתי מחויבות לכתוב את זה כאן, וזה כלל לא מיותר, משום שאם זה עונה על שאלתכם – בדיוק עמדתי לומר שאכן, יש לי בלוג. והוא לא קשור לכאן עכשיו.
אז בכל מקרה, בונים גן בתוך בית הספר שלנו. הוא מגודר, כמובן, ולנו לא תהיה גישה אליו. ולפני כמה ימים, אחרי שגמרנו ללמוד, ראינו שהשער האחורי המשמש ככניסה לפועלים נשאר פתוח. הפועלים, כנראה, יצאו להפסקת צהריים, משום שלא היה שם אף אחד. אני השתהיתי עוד קצת בבית הספר והעתקתי את לוח המבחנים ליומן. לבסוף, התקשרתי אליה ושאלתי איפה היא. היא אמרה שהיא עם החברות, ושהן בירידה – מתכוננות להיכנס לבדוק את הגן. ביקשתי שיחכו לי. תפסתי אותן באמצע הירידה הגדולה. ביקשתי שיבואו איתי, ושאלתי מדוע הן לא חיכו לי שם. הן מלמלו משהו כמו "שמענו צעקות מהבניין הסמוך…" , כן. בלה-בלה-בלה. ואז אחת מהן אמרה, "טוב, אז אתן באות? אני רוצה לראות כבר מה עשו שם!" והשאר החלו ללכת בכיוון העלייה. כולן – פרט אליה. "את לא באה איתנו?", שאלה אחת אחרת. "לא… אני חייבת לסדר כמה דברים, יש לי חוג ומחר המבחן הגדול," אמרה זו. "נו, בכל מקרה שחררו אותנו מוקדם – יהיה לך זמן – מה אכפת לך לבוא?" שאלה ילדה נוספת. אך שוב, היא לא הסכימה. אולי היא פחדה, ואולי באמת מיהרה – אינני יודעת. אך אני כן יודעת, שלאחר מספר ניסיונות כושלים לשכנע אותה להצטרף לסיור בגן, הבנות התייאשו. "לכו בלעדיי, זה בסדר," אמרה שוב ושוב, "אני לא יכולה לבוא, אבל תלכו אתן, זה בסדר. לא אכפת לי. אני גרה קרוב, זה בסדר, באמת -" "טוב… אתן יודעות מה? אולי נלך ביום אחר. לא בא לי פתאום ללכת לשם…", התחילה האחת לומר. "כן, אולי מישהו יראה אותנו וילשין," אמרה האחרת. ואט-אט כל הציפייה התפוגגה, וכולן פנו ללוות אותה. "אתן בטוחות שאתן לא רוצות לבוא איתי? אני לא אלך לבד, אבל אם זו אומרת שאין בעיה, למה שלא נלך בכל זאת?" שאלתי. הן מילמלו משהו שלא הצלחתי להבין. חיפשו איזה תירוץ למה הן לא באות איתי לשם. ואז הכה בי זיק ש הבנה – ומיד מצב רוחי נעשה קודר. זה כבר קרה לי בעבר, אתם יודעים, כשמישהי ביקשה שוב ושוב לעבור מקום לידה – וגם כשנעדרה לשבוע וחצי בעקבות הטיול לחו"ל, מיד הבחינו בה הבנים. ולעומת זאת, כשאני נעדרתי לחודש וחצי, לאף אחד לא היה אכפת. וסבלתי את זה בשקט כל השנים. אבל הפעם כבר לא יכולתי יותר.

וויתרתי על המאמץ להסוות את מצב רוחי הקודר. הן ראו אכזבה, אולי כעס, ואולי גם וגם. אבל אני יודעת שהן הבחינו שמשהו נהרס. והיא, ברוב נדיבותה, חשבה שזה באשמתה. "את לא קשורה לזה, באמת," חזרתי בפניה – כי לא היה לה שום קשר אישי לזה, אלא רק לפמליה. היא הייתה טובת לב. לפעמים היו לה עקיצות, אבל היא הייתה טובת לב. והן – כשאחת מהן היא חברתי הטובה ביותר, חוץ מהמסכנה עם הפמליה, מאז גן טרום-טרום-טרום חובה – אפילו לא שאלו לשלומי.

אני יודעת שאני שקועה ברחמים עצמיים. ואני יודעת שאני קנאית ומתגוננת. אז תחשבו את זה עליי, אני כבר יודעת את כל זה – אין צורך לומר לי זאת, אם כן. אך לכל אחד מותר מדי פעם לרחם קצת על עצמו, ואל תכעסו שאני כותבת את זה פה. הבלוג שלי מוצף.