השמח האחרון

לפעמיים אני מרגיש שאף אחד לא שמח כולם הולכים עם פרצופים עצובים וכששומעים בדיחה או רואים משהו מצחיק וכולם צוחקים אם תשימו לב תראו שמהרגע שזה נגמר יש חיוך לשתי שניות ושוב כולם חוזרים להיות עצובים ורק אני הילד עם הבעיה בפה זה שלא יכול לדבר ברור מגמגם כול אות שנייה רק אני זה שכולם חושבים עליו בתור "המסכן" רק אני תמיד שמח:) כי רק אני יודע איך זה להיות מוגבל לא להיות מסוגל לשחק עם כולם כדורגל או בכלל לקום מהכיסא בלי שמישהו יתמוך בך אבל תמיד יש את התלמיד שנשאר בכיתה להשלים שיעורים ו"מפסיד את ההפסקה" ומרגיש כאילו רק הוא מפסיד:(
ואני מנסה להגיד להם אתם לא מפסידים זה פשוט שאחרים מרוויחים יותר ושאתה צריך לשמוח על זה שמשהוא אחר לפחות נהנה, כי לדעתי אחרי הכול אין לנו סיבה יותר טובה להצליח מאשר ההנאה שבהשיגם שלנו גם עם הושגו בדרך אחרת או בלי מאמץ העיקר שהרגשת שיש בהם תוכן שנהנתה מזה ולא סתם סימנת וי על עוד דבר שתוכל לומר שעשתה (רק בתנאי שישאלו כמובן…) ושזה לא היה משהו

אנשים אחרים מאוד מזכירים לי צלמים מקצועיים שבאתחלה הם מתרגשים מכול דבר ומנסים לעשות הכי הכי את התמונה אבל אחרי יום, שבוע, חודש, הם מתחילים לשכוח למה הם אוהבים לעשות את זה ואז במקום לעשות עצירה שנייה לבדוק מה השתנה הם פשוט נאנחים ומצלמים עוד תמונה לא רעה…
ככה זה חלק (לצערי) לא קטן הם משחקים כדורגל כדי להנות ולשבר את השיגרה בבית הספר אבל בחופש הגדול הם יורדים שובע שבועיים ומשתעממים ומפסיקים לבוא רק כי אין לזה משמעות כבר בשבילם…
הם לא מנסים אפילו לחשוב ממה הם נהנים הם פשוט מחפשים דרך להיות לא משועממים כי בשבילם השעמום הוא האויב ולא רגש שמזכיר לך שאתה יכול לקום ולעשות משהו שיגורם לך לצחוק כמו ילד קטן
משהו שיגרום לך להאמין שהעולם הוא מקום נחמד ושווה….

אל תשכחו להנות:)