התפכחות

זה לא פגע בו כרעם ביום בהיר, הוא ידע, ואם הוא היה גם מסוג האנשים האלה שגם מסוגלים להיות כנים עם עצמם הוא גם לא היה מושך את זה כל כך הרבה זמן, אבל הוא משך, נראה לי שהוא פשוט אהב את הטעם של שלמות, של פנטזיה. טעם נפלא שמתפורר לך כמו אפר בתוך הפה אחרי זמן מה, אבל לכמה שניות האלה שאתה שם… בשביל זה הוא המשיך לחלום, שקר החן והבל היופי.

אין ספק שהיופי שלו עזר לו למשוך את הרצון הלא ריאלי הזה, להיות כל מה שהוא רצה להיות, הרי תמיד התייחסו אליו כיותר ממה שהוא באמת, סתם כי הוא יפה. אז למה שהוא לא ייתייחס לעצמו ככזה.

אבל, אחרי בערך עשור לאחר שיצא לחופשי, עשור בו האמין בכל ליבו, ידע ללא ספק, היה ללא מחשבה בראשו, פחד מהצל של עצמו, נגע והיה השמש בכה והיה למצולות, אחרי כל העליות והירידות האלה הוא התפכח, יותר נכון הזדקן, כנראה שפשוט נגמרה לו האמונה בעצמו, כל מה שנשאר זה שורה של הזדמנויות מפוספסות וחרטות על כך שהוא לא יכול להיות מישהו אחר.

פעם אחרונה שדיברתי איתו הוא הסתגר בחדר, אמר לי שהוא רוצה לכתוב את כל הפנטנזיות שיש לו בראש על כמה דפים; אשת חלומותיו, עבודת חלומותיו, דברים שהיה אומר שהיו מתאימים בול לסיטואציה כזאת או אחרת והיו מוציאים אותו תותח בעיני עצמו ואחרים, דברים קטנים שהיה עושה, תוכניות שהיו עוזרים לו להוציא לפועל, פילוסופיות עלק חדשות שהיה משלב מכל השטויות שלמד בחיים האלה שלו. רצה לכתוב הכל, ככה שתמיד יהיו שם, לכל מקרה, ושגם אם ישכח אותם הם לא ילכו לאיבוד. לשחרר אף פעם לא היה הצד החזק שלו.

זה היה לפני כמה שנים.
אני יודע שהוא עדיין חי, הוא ענה לי להודעות וכאלה, אבל אין יוצא ואין נכנס מפתח ביתו, אני רק מקווה שהטעם הזה שיש לו בפה עכשיו, לא יהפוך לאפר לעולם.