וויליאמסון\ רועי לוין

27/10/2011 749 צפיות אין תגובות

חוטם צמיגי ולח מנגח ברכות שוב ושוב את זרועי. עיניי ממצמצות את דרכן להתעוררות ממנוחת הצהריים. לפניהן, סמוך למיטתי עומדת מיקה, אזניה זקורות ומבטה חודר, מבקש את תשומת ליבי. שלום לך יפהפייה שלי. יפה היא היתה לפני שמונה שנים כשלקחתי אותה מצער בעלי חיים בירושלים ויפה תישאר. כלבת זאב בהירה, גבוהה ומפוארת זנב. היא חצי נובחת וחצי מייללת כדרכה כשהיא רוצה להגיד לי משהו, בולעת את שאון מאוורר התקרה. אני מקשיב, ילדה. מה העניין? חיש היא הולכת לדלת חדר השינה ועוצרת על מפתנה, מוסיפה עוד נהמה מייללת. קום כבר חתיכת שמן עצל, היא אומרת לי. אני מתרומם, מחפש את בגדיי הפזורים על המיטה. את רוצה להראות לי משהו? נביחתה רמה יותר כעת, מופנית לתקרה ורגליה דורכות במקום בחוסר סבלנות. אני נעמד ליד המיטה, מתמתח והיא מטה את ראשה בזוית מצחיקה ואופיינית, בדיוק כשם שעשתה לפני חמש שנים, במונית בדרך לשדה התעופה. לאן נוסעים? היא שאלה אותי. לאפריקה, עניתי. לטנזניה. היא ידעה שאין ברירה, שאין כסף, לא הייתי צריך להסביר לה את זה. היא ידעה שזאת הזדמנות חד פעמית עבורי, העבודה במכרה היהלומים הזה, וויליאמסון שמו. היא נמהרת ונרגשת, מובילה אותי דרך מסדרון הבית הגדול שרכשנו, אשתי ואני, כמה ימים אחרי ליל החתונה. טיפופיי ציפורניה על רצפת העץ נעימים לי כל כך, מזכירים לי את התקופה בדירה הקטנה ההיא עם רצפת הפרקט, בשכונת קטמון. גם שם התענגתי על צליל הליכתה. אנחנו חולפים על פני תמונות של משפחה מאושרת, תלויות על הקיר. הנה כאן, תמונה מיום החתונה שלי. יום אפריקאי חם וצחיח אופק אך מאושר מאין כמותו ומיקה צמודה לרגליי תחת החופה, ומתרגשת לא פחות ממני. והנה שם, תמונה של בני הקטן מחבק את מיקה בחוזקה, כמעט והולך לאיבוד בתוך פרוותה. צבע עורו חום אך לא כהה כמו זה של אמו. כנראה שזו אשמתי במידת מה, ירושלמי לבן שכמותי. היא מגיעה כעת לדלת האחורית של הבית ומסתובבת אליי לוודא כי עודני אחריה. אני פותח דלת רשת פנימית ואחריה את זו החיצונית. את מספר גופות הלטאות והנחשים שהניחה כמתנה עבורי ממש כאן, על הסף הזה ממש, איני יכול למנות. מיקה אצה במורד מדרגות העץ ואני אחריה, מתחרט שלא נעלתי נעליים. היא יוצאת דרך פרצה בין הגדר התוחמת את הגינה לבין פשפש ברזל. זוהי אותה הפרצה כנראה, דרכה היה חודר פעם אחר פעם אותו זאב מטרידן וקטום אוזן לתוך השטח שלי ודרכה גם היה בורח כשיידיתי לעברו אבנים. היא רצה קדימה ומנטרת על פני צמיג משאית ישן ומאובק, אותו צמיג בו מצאה פעם את בני אחרי שהלך לאיבוד כמה שעות קודם לכן. רק בן שנתיים וחצי היה ואשתי ואני התחלנו לחשוב על הגרוע מכל. כאילו היה הוא תינוקה שלה, תפסה הכלבה הנאמנה שלי את כתפיות מלבושיו בין שיניה והחזירה אותו הביתה, אל שני הוריו הבוכיים ואל מספר רב של שכנים התרים אחריו בחרדת אימה. היא שועטת עכשיו מערבה, גבה אל העיירה המנומנמת שלנו, מוואדי, שזה אך יצאנו מתחומה, זנבה מתכשכש. יותר מהר, היא מפצירה בי. משמאלינו מתגלה אגם סונגווה הרחב. את מימיו גופי יותר לא ירגיש ולו רק קצות ציפורניי, מאז אותה הפעם בה נקלעתי למערבולת חזקה שהופיע ברגע אחד כמו שפן ממגבעת קוסם. למזלי, לא כלבה כמו מיקה תניח לחבר לטבוע אל המצולות. ללא חת היא נכנסה אז ללב המערבולת, מוכנה למות בניסיון להציל אותי ולמשוך אותי לחוף מבטחים. קצב ריצתה מתגבר כעת, מהיר מזה של ריצות הבוקר המשותפות שלנו בשבילי העיירה הקטנה. אני יכול לראות מכאן את הצלקת שלה על אחורי ירכה השמאלית, עולה ויורדת לפי מקצב תנועתה. בשר ורוד שנחשף לתמיד בעת שהיא ניסתה להרחיק בבון משיג גבול מפח הזבל שמחוץ לבית. היא ממשיכה ללא לאות לכיוון השמש שהחלה מנמיכה רום, להעמיק בין השיבולים הצהובים ועצי השיטה שטוחי האלווה ואני אחריה, כואב כל צעד יחף על אדמת אפריקה הקוצנית. כמה טיולים עשינו יחד על הקוצים האלו בדיוק, היא ואני ורובה הרמינגטון 870 שלי. כמו הטיול ההוא, אל הר הגעש הכבוי, ששבב עץ חד חתך עמוקות בכף ידי כשקוששתי עצים למדורה לעת ערב. לילה שלם בתוך האוהל הנחתי את ראשי על בטנה החמה ומיקה הנפלאה לא הפסיקה ללקק את כף ידי המדממת ולו לרגע אחד. דחפור כבד ודומם זחל נגלה כעת לעיניי מאיזור המכרה המרוחק קילומטרים בודדים מהעיירה, אבל לא לשם היא לוקחת אותי. היא רוצה שניכנס לעומק הסוואנה, לאן שהולכים רק בליווי רובה ציד, ואני לא יכול לאכזב אותה. לא את מיקה שלי. לפתע היא נעלמת משדה ראייתי אך לפני שאני מספיק לקרוא בשמה היא חוזרת מעט על עקבותיה ומתגלה מבעד לסבך, כמו שמש מאחורי ענן. אין עוד הרבה, היא מבטיחה לי, עוד מאמץ קטן. היא מסתובבת וממשיכה לרוץ, ואני אחריה, מתנשף בכבדות, מאמין לה. הרי היא החברה הכי טובה שלי. לעולם אזכור את הערב בו פגשה לראשונה את האישה שהיום היא אשתי, בביתי הראשון פה בטנזניה. עד אז, מיקה היתה מקבלת כל אורחת ברחרוח חפוז ומיד חוזרת למיטתה, כמו חורצת דעתה המרה אודותיה. באותו ערב, היתה זו הפעם הראשונה שאישה שנכנסה עימי הביתה זכתה לרחרוח נוקב ואחריו לניטורי שמחה וליקוקים. כה שמחתי שטעמה של מיקה כטעמי. אני מאט עכשיו את צעדיי ואז נעצר כליל, סמוך לעץ באובב עב גזע. ליבי כמעט ונעצר גם הוא מלפעום. כ- 50 מטרים ממני ניצב זקוף זאב אפור ושרירי, פרוותו עבה. אני שם לב שאוזנו האחת קטומה באמצעה. זה הוא, המטרידן. ומיקה, האהובה שלי, עומדת כתף אל כתף עם חיית הפרא. ברגע הבא אני מבין שברקע לשני אלה, כמה עשרות מטרים מאחוריהם, עומדים כתריסר זאבים גדולים וחזקים למראה, ניטעים היטב בין גבעולים בהירים, מלחיתים בקצב אחיד. זוהי להקה שלמה, את זה כל תושב אפריקה יידע. מה קורה פה מיקה? והיא שמה אליי פעמיה בראש מורכן, אט אט מנסה לרכך אותי מההלם. היא מתיישבת מולי, עיניה כה טובות מבעד לשיער פרצופה שהאפיר מעט לאחרונה. היא מגישה לי את אחד מגפיה הקדמיים ללחיצה אמיצה. זוהי פרידה, ילדה שלי? והיא מתקנת את ישיבתה כך שתקרב אליי ככל האפשר. תשובתה חיובית, כך אני מבין ודמעות מתחילות לסלול על לחיי מסילות מלוחות, עולות על מסילות הזיעה שקדמו להן. את רוצה להצטרף ללהקה? אני מסנן חרש. היא לא עונה, יודעת שאת התשובה לשאלה הזו אני כבר מבין לבד, רק מלקקת את פניי ליקוק אוהב ומנחם. אני מחבק אותה חזק, לוחץ אותה לחיקי, מטביע את פניי בפרוותה ונושם עמוקות, מבקש לנצור בזיכרוני את ריח הזיכרונות. את ריח החברות. זו היא אפריקה, אני יודע. היבשת השחורה. רק היא יכולה למחוק את צלקת הביות בת אלפי השנים. רק היא יכולה לגרום לכלב לרצות להתייחד עם אבותיו הפראיים. אני אוהב אותך ילדה יפה שלי, לא אשכח אותך לעולם. אני פותח את אפסר צווארה ומרפה ממנה לפני שלא אוכל עוד לשאת את המעמד. תודה על הכל, היא אומרת לי, גם אני לא אשכח אותך חבר יקר. והיא מסתובבת, חוזרת אל קטום האוזן ויחד הם רצים לעבר שאר חברי הלהקה. אני מביט בערגה אל האופק. עשרות זאבים אפורים רצים וביניהם כלבה אחת, בהירה וגבוהה ומפוארת זנב. מיקה שלי, שהיתה מקבלת את פניי בתום כל יום עבודה, באותה השעה, בתחילת השביל המוליך אל הבית, שהיתה מקשיבה בעניין להגיגי ליבי אל מול אח בוערת בלילות חורף. עכשיו היא אחת מהם וצבע הטבע שסביבה כה הולם אותה. הוא מחבק אותה כמו היתה בתו האובדת שאך שבה אליו, ואולי כך עליי לראות את הדבר. הם רצים עמוק לתוך הנוף ההיולי בשקיעה כתומה משסעת עננים. הם רצים עמוק לתוך אפריקה.

אני מתעורר בבהלה במיטתי. מתיישב, מבולבל. אני מביט בכרית ורואה שהיא ספוגה בנוזל הדמעות. הבית שקט, אוושת מאוורר התקרה נשמעת בבירור. אשתי ובני עדיין לא חזרו הביתה. ומיקה? איפה מיקה שלי? איך זה שהיא לא שוכבת כמידי צהריים במיטת הקש שלה כאן, למרגלות מיטתי?


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך