ורדים כחולים

החתול הסופר 13/05/2020 500 צפיות 2 תגובות

פנסי רחוב, דממה של לילה.

בצדי כל השבילים פורחים להם ורדים כחולים, הם נושמים אור ירח וניזונים מהצללים.

אותן טיפות קטנות אחרונות של גשם שזולגות לךְ על המצח; שנופלות על סמטאות ריקות ועייפות המפהקות בשקט, לתוך חושך, אור וּשלוליות; אותן טיפות הופכות לשלג כשהן נוחֲתות על הורדים.

האדומים הלכו לישון ולא דחוף להם לשוב. הם יחזרו עוד, לא יחזרו עוד, בינתיים רק ורדים כחולים, כחולים, כחולים, זה כמה חודשים, חודשים, חודשים.

המעיל שלךְ ספוג רטוֹב, ממטר ומדמעות. אבל זה לא חשוב – הֲלֹא אור נחושת עגמומי מאיר לךְ את הדרך לאן שרק תִרצי.

השעה מאוחרת, לא מעט אחר חצות, ואתְּ עדיין רק צועדת לךְ, ברגליים הפצועות. שריטות מדממות כבר לא עוצרות אותךְ, קוצי ורדים לא יפגעו בְכַפּוֹת כֹה נחוּשות.
מַסווה הערב יסייע לךְ לחֲמוק. אתְּ לא רוצה, לא, שיבחינו בךְ כשאתְּ עוזבת בכזאת פתאומיות, לא שיחזיקו בידךְ ויספרו שקרים מיותרים שוב וָשוב, וְשוב וָשוב.

ורדים, ורדים כחולים, סביבךְ פורחים ורדים כחולים.

לרגע אתְּ עוצמת אֶת עינייך, אֶת העיניים הרדופות שמשתקף בהן הפחד שאתְּ טורחת להסתיר בלילות, שנושם אור ירח וניזון מצלליות.
בימים הוא לא תופס אותךְ, בימים אתְּ חזקה.

בערבים אתְּ מתפוררת אט, מכל שהחבאת מתחת למעיל; מכל המנגינות העצובות שֶנֶּאֱבַקְת לכסות מתודעת האחרים, כי קשה לךְ להעיק ואתְּ יודעת שמציק להם לשמוע הכל מלבד שירים שמחים, שאהובךְ לא סובל ורדים כחולים.

אתְּ בוחרת לךְ לשתוק, לשתוק, לשתוק, לסגת למחוז רחוק, רחוק, רחוק.

אתְּ יודעת שמחפשים אותךְ ורדים כחולים וצלליות, ואתְּ מתעקשת למצוא אֶת אותן המצודות בהן תוכלי לישון לנצח בעולם החלומות, הרחק מהרוחות המאיימות.

אתְּ יודעת שהוְּרָדִים היו בדיוק כמוךְ, שאתְּ תהיי אחת מהם, אם לא תתני למחשבות להתפוגג בתהום ששוב קוראת לךְ, לצלול לצלול אל תוך האופל שיגאל אותךְ מזכרונות.

אין ולא הייתה החרב שחותכת דרך היגון; דרך אי־ההיגיון שאופף את אי ההיגיון הקטן שעל משמרו כל ערב אתְּ עומדת בְּמוֹחֵךְ, עומדת בגאון אל מול המצור המתמשך.

איך קוטפים ורדים כחולים?

תשושה ומדוכדכת, מרימה ראש בגאווה; העצבות נותנת לךְּ עָצְמהֿ, והדממה והכאב שֶגָּרִים אֶצְלֵךְ בלב מאפשרים לךְ להרוג, להרוג, להרוג, להשכיח אֶת עצמךְ, אֶת עצמךְ, אֶת עצמךְ.

אתְּ חשה אבנים רדומות מתחת לרגלייךְ, והן מזמן לא מרגישות אותךְ בכלל. היקום שסובב אותךְ שקוע בתרדמת, לא מרגיש דבר, לא אֶת דִמְעוֹתַיִךְ החמות שאתְּ עורמת זה מכבר, אשר עינייךְ החומות, היפות, הזילו בהביטן אל העבר.

ואתְּ רק מסייטת, מסייטת, מסייטת; השעון המעורר כבר לא עוזר, הוא רק נבלע בתוך הבלהות.

ורדים כחולים ואדומים,
ורדים כחולים, כחולים, כחולים,
ורדים שאתְּ שונאת אוהבת,
פורחים לאור ירח, לאור החושך בלבךְ.


תגובות (2)

השארת אותי ללא מילים. הכתיבה מטורפת, הדימויים האלה השאירו בי צמרמורות ודמעות בעיניים. אתה מדהים

24/05/2020 00:00

    אני לא יודע איך להודות לך, אז רק אומר שאני מודה לך מאוד מאוד. שימחת אותי ממש!

    27/05/2020 02:56
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך