זיקוקים (פרק שני-חלק א')

"לאן אתה הולך מכאן?", אופק מתייצב ליד השולחן שלי ושל קול שנייה אחרי שהצלצול נשמע ברמקולים.
קול מציץ במערכת, "לכיתה של גברת שו. אתה יודע איפה זה?"
"כן, זה גם השיעור הבא שלי, אני אלווה אותך לשם".
אני נפרדת מהם בחיוך מזויף שלא נראה לי שמישהו מהם קנה וצועדת בייאוש לעבר השיעור הבא שלי, שהוא במקרה השיעור שאני הכי מתעבת-מתמטיקה.
אני מתיישבת באנחה על הכיסא. לפעמים אני לא יכולה לסבול את בית הספר. והיום הוא יום שני, מה שאומר שיש לי שעתיים מתמטיקה, שעה אנגלית, ושעתיים מדעים. היום הזה יכול היה להפוך גרוע יותר? ימי שני הם השנואים עליי.
אני לא מפסיקה להציץ לעבר המושב שלידי. בדרך כלל אנה למדה איתי מתמטיקה וישבה לידי. היא הייתה היחידה כל השנים האלה בחטיבה שרצתה לשבת לידי.
עכשיו הכיסא עומד ריק.
אני יושבת בדכדוך בכיתה במשך שעה וחצי עד שנמאס לי. אני לא יכולה לסבול עוד שעתיים מדעים ואנגלית.
כשהצלצול להפסקה בת החמש דקות נשמע, אני יוצאת מהכיתה בפראות, תיקי על גבי.
הצלצול המודיע על סיומה של ההפסקה נשמע, אבל אני לא חוזרת. כאני מגיעה ליציאה מהבניין אני עוצרת, תוהה אם זה רעיון טוב.
אני מנערת את ראשי כדי לסלק את המחשבה הזאת. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם עוד לימודים היום.
רגליי מובילות אותי אל מגרש הכדורסל והכדורגל. כן, במגרש יש גם שערים וגם סלים, כך שאם כמה אנשים יחליטו שהם רוצים לשחק כדורסל, הם יצטרכו להוציא משם את שחקני הכדורגל.
מבטי נמשך אל הספסלים. מוזר. אני לא היחידה שהחליטה להבריז, יש שם עוד מישהו.
כשאני מתקרבת אני רואה מי.
"קול, מה אתה עושה כאן? יש עכשיו שיעור".
"מה את עושה כאן?", הוא מחזיר לי בלי להסתכל עליי, "גם לך יש עכשיו שיעור".
אין לי מה לענות על זה. הוא פונה להביט בי, על פניו הבעה עצובה, "נסכים לא להגיד לאף אחד שראינו אחד את השני ונעזוב את זה?"
אני מהנהנת ומתיישבת לידו, "אתה יודע, להבריז ביום הראשון זה רעיון לא טוב".
"אני יודע", מבטו נח על הקרקע הסלעית, "אבל לא יכולתי להישאר שם. זה פשוט…זה לא המקום שאני רגיל אליו. המקום הזה כל כך שונה מבית הספר הישן שלי".
"עד כדי כך שונה? מה שונה?"
עיניו עדיין לא מביטות בי, "טוב, בתור התחלה, אין לנו מגרש כדורגל\כדורסל. וגם", הוא מצביע על הבניינים המפוזרים ברחבת בית הספר, "יש לנו רק שלושה בניינים, בצבע ירוק בהיר. ואין כל כך הרבה אנשים שם, פה יש המון".
"אני מבינה", אני תוהה איך לענות על זה. ברור שיהיה לו קצת קשה, לאף אחד זה לא קל להיעקר ממקום בו גדל כל חייו למקום אחד בצד השני של המדינה.
הייתי כנראה אומרת משהו נחמד, אבל הוא לא היחיד שעובר עליו יום מחורבן, "לך לפחות היו חברים שם".
עכשיו הוא סוף סוף פונה להביט בי, "אין לך כאן חברים?"
אני מנידה בראשי. כמו שאמרתי, אנה הייתה החברה היחידה שלי, "הייתה לי חברה אחת. אבל היא נסעה לפני כמה שבועות".
"את לפחות לא היית צריכה לעזוב את החיים שלך כדי להגיע למקום אחר בלי אפילו שישאלו אותך לדעתך בנושא".
"אנחנו באמת משחקים את המשחק "למי יש חיים גרועים יותר?"
זה מעלה חיוך על פניו, והוא מחליט כנראה להפסיק להיות ממורמר, "צודקת. אני כנראה אמור לחפש את הדברים הטובים במעבר הזה".
"זו גישה טובה", אני מתרוממת, "תשמור עליה".
"לאן את הולכת?"
"אני צריכה לחזור לבית ספר כדי להספיק לשיעור הבא", פניי עוטות הבעה מסכנה.
"הבנתי", הוא מחייך בחיוך שמשום מה אני מוצאת מרגיע.

כשהצלצול לסיום היום נשמע, אני טסה החוצה מהכיתה. אני רוצה להגיע הביתה לפני שאבא שלי יגיע, שלא יתחיל להטיף לי על החסרונות בהברזה מהשיעור.
אני משתטחת על המיטה שלי באנחה. יש ימים בהם אני מתחרטת על כך שלא ברחתי מהבית כשהוריי יצאו לחופשה.
אני צריכה להוציא את כל הדברים מהתיק, אבל אני לא עושה את זה. אני מתיישבת על המיטה, עם הגב לקיר, ומכניסה את האוזניות לאוזניי.
הלחץ בגופי אשר הטריד אותי כל היום מתפוגג. המוזיקה רועמת באוזניי ומשכיחה ממני את כל הדברים הרעים שקרו בזמן האחרון: את העזיבה של אנה, את הפרידה של ההורים שלי, את העובדה שאצטרך לגור רק עם אחד מהם ואעבור בין בית לבית…
רק לחשוב על כך הדברים האלה גורם לי לרצות לצרוח.