זר צבעונים.

היום אני הולכת לבקר את אדם.
כבר שלושה חודשים לא ראיתי אותו, מאז שהוא עזב.
התחננתי בפני ההורים שלי בכל שלושת החודשים האלו ללכת לבקר אותו, אבל הם אמרו לי שאני לא מספיק בוגרת כדי לנסוע אליו לבד.
לפני שלוש שעות הם אמרו לי שהם דיברו על זה, והם מרשים לי ללכת אליו.
אני מתלבשת, וחושבת על מתנה להביא לו, לא משהו ראוותי מדי, משהו פשוט ויפה.
לאחר התלבטות בין ספר לזר פרחים אני בוחרת זר פרחים.
כשאני יוצאת היום שבו הוא עזב. חולף לי בראש.

אני מוציאה את ספר המתמטיקה מהלוקר ומתכוננת לשעה של שעמום. אני מסתובבת ורואה מולי את אדם.
״היי,״ אמרתי. הוא יזכור?
״היי,״ הוא אומר ומחייך. ״מיה, יום הולדת שמח…״
״אני אוהבת אותך…״ אני ממלמלת וחיוך רחב מתפשט על פני ואני נצמדת אליו בחוזקה. אני אוהבת כל דבר בו. מהשיער החום בהיר שלו שנופל לו לעיניים, עד לעיניים הירוקות שתמיד יראות לי כאילו הן יודעות הכל עלי, ועד חיוך הקטן שלו שגורם לי להיעמד בכל פעם, והגומה הקטנה שבצד ימין, שגורמת להיראות עוד יותר חמוד.

אני מתנערת ויוצאת. אני פונה אל עבר דוכן הפרחים שתמיד נמצא במרחק רחוב וחצי מהבית שלי. כשאני מגיעה אני פונה אל מי שנמצא שם. זה בחור, גדול ממני בערך בשנה. אני מבקשת ממנו זר פרחים, ולפני שאני מספיקה לבקש ממנו סוג מסוים, הוא מחייך אלי חיוך שאני לא יודעת איך לפרש. ״צבעוני הרים?״

אדם מחבק אותי בחזרה. ״חשבת שלא?״ הוא מתנתק ממני לרגע. ״יש לי כמה דברים להביא לך.״ הוא מוציא מאחורי גבו זר פרחים.
אני מרגישה מובכת.

אני מופתעת. ״איך ידעת?״
״אלה הפרחים שאדם ביקש ממני ליום הולדת שלך…״

הוא מניח את הפרחים בידי. אני מסתכלת עליהם. הם אדומים ויפהפיים. אני שואפת את ריחם, הוא ריח צלול כזה, כמו אוויר צלול, שפשוט פזרו בו טיפה ניחוח פרחים. ״אילו פרחים אלה?״ אני שואלת.
״הם נקראים ׳צבעוני ההרים׳, הם לא אמורים לגדול בעונה הזו, אבל הצלחתי להשיג לך שישה עשר כאלה.״
דמעות של אושר מציפות את עיני. יום ההולדת שלי הוא יום ההולדת השישה עשר שלי. ״תודה, אדם…״

״הם כבר גדלים?״ אני שואלת בתקווה.
״כן, לקראת סיומם…״ הוא מחפש בארגזים שמתחת לדלפק. ״כמה את רוצה?״
״שבע עשרה,״ הפעם בשביל לציין את הגיל של אדם.
״אני לא בטוח שעדיין יש לי… אבל… זה הוא יום המזל שלך!״ הוא מוציא שבעה עשר פרחים. ״לסדר אותם איכשהו?״
אני חושבת לרגע. ״לא, רק תכרוך סביבם סרט ירוק.״

הוא מנשק אותי נשיקה מתוקה על השפתיים וכורך סביבי את זרועותיו. ״זה עוד לא הכל…״ הוא לוחש לי באוזן.
״מה כבר עשית?״ אני נאנחת. אני לא אוהבת שאנשים טורחים סביבי או עושים לי דברים מיוחדים, בכל פעם שניסו לעשות דברים כאלה עשו דברים שבכלל לא אהבתי. כמו שביום הולדת שמונה שלי לכבוד יום ההולדת נסענו לטייל באיזה נחל ארוך ומעצבן, שבסופו הייתי עייפה ורגוזה.

הוא כורך מסביבם את הסרט ומגיש לי.
״כמה זה עולה?״ אני שואלת.
״בשביל אדם? כלום.״ הוא עונה בחיוך על פניו.
״תודה…״ אני ממלמלת ומתחילה לחזור הביתה. אני רוצה לכתוב לאדם פתק.

״אדם…״
״מיה, על תעשי את עצמך, אני יודע שלא בא לך היום להיות בבית ספר…״
אני מצחקקת. ״אני לא יכולה להגיד שכן בא לי…״
״אז תכניסי את ספרי המתמטיקה ללוקר, ובואי.״
״לאן?״
״לים.״

אני לוקחת דף ומתחילה לכתוב.
אדם היקר, אני אוהבת אותך.
לא אכפת לי מה יקרה, לא אכפת לי כלום, אני תמיד אוהב אותך, וזה לא ישנה. גם אם אני אצטרך למות בשביל זה, אני אוהבת אותך, ואני רוצה שתדע את זה.
אני עדיין שנויה במחלוקת אם לבוא אליך או לא, ואני לא יודעת מה להחליט. אני לא יודעת אם אני אעמוד בלראות אותך.
אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.
תמיד.

״מה זאת אומרת?״ אני שואלת ומכניסה את הספרים ללוקר.
״זאת אומרת שאנחנו הולכים לים, פשוטו כמשמעו…״
אני נאנחת. ״אני אוהבת אותך…״
הוא מצמיד אותי אליו ואנחנו מתחילים לצאת מבית הספר. כשאנחנו מגיעים לשער אדם מראה לשומר פתק והוא נותן לנו לצאת.

דמעה מאחת מעיני נוחתת על הפתק. אני מקמטת אותו וזורקת אותו לסל ניירות שבפינת החדר. לא צריך פתק. אני לא צריכה פתק.
אני לוקחת את זר הפרחים ויוצאת הבית.
אני מחכה בתחנת האוטובוס לאוטובוס שיבוא וייקח אותי.

אנחנו הולכים בהתחלה בשביל, אבל לאט לאט הוא נגמר והופך לכביש. אנחנו הולכים בשוליים של הכביש.
אנחנו מדברים על אינסוף דברים; על איך אדם התקבל לקולג׳ נבחר, והוא הולך לעזוב שנה הבאה, על השיר החדש של להקה שאנחנו אוהבים, על מוזיקה, על ספרים, אפילו על החומר שאני לומדת בכיתה…
לפתע אנחנו רואים מאחורי שולי הכביש שדה ענק עם עשב גבוה. בחיים לא ראיתי כזה דבר. פי נפער בתדהמה ואני מתחילה לרוץ לתוכו.
"תתפוס אותי!" אני קוראת בחיוך ורצה קדימה. הרוח נושבת בפני, נותנת לי עוד כוח לרוץ.
אני מפנה את ראשי לאחור ורואה את אדם. ההבעה שעל פני הופכת לתחרותית יותר, ואני רצה יותר מהר.
אני רואה בזווית עיני את אדם משיג אותי, ואני נותנת את כל כולי בריצה הזו.
העשב מסתבך לי ברגליים ומקשה עלי לרוץ, ולבסוף אני נופלת.
הלב שלי דופק מהר ואני רואה את אדם מעלי. הוא מחייך. "את בסדר?"
אני קמה על הרגליים ונותנת לו נשיקה קצרה. "כן."
אני מנערת את בגדי, שהתלכלכו מעט מהאדמה. "איפה החוף?"
"בואי, כבר מגיעים."
הוא מוביל אותי חזרה אל הכביש ואחרי כמה דקות אנחנו מגיעים לשביל. הוא מוליך אותי, עד שאנחנו מגיעים לחוף. אנחנו נכנסים אליו.
אין על החוף אף אחד. הכל נקי ויפה. החול זוהר כנגד השמש, והמים הכחולים היפהפיים מגיעים בגלים אל החול ומרטיבים אותו.
אני רצה אל החול הרטוב וכותבת משהו בכתב גדול.
אני אוהבת אותך.

לבסוף האוטובוס מגיע. כבר כמעט שקיעה. אני עולה על האוטובוס, הוא ריק, אין שם אף אחד מלבדי.

אדם רץ מאחורי ומגיע. הוא מסתכל על הכתוב ומחייך אליי באהבה. הוא מוריד את התיק שלו, רוכן על החול וכותב משהו מתחת למה שאני.
גם אני אותך.
הוא ניגש אליי ומנשק אותי. השפתיים שלו יבשות מהרוח שנושבת, אני משיבה לו נשיקה ואנחנו עומדים שם חבוקים במשך עשר דקות בערך. פתאום הוא מתנתק ממני ומרים אותי באוויר.
״אדם!״ אני צווחת. ״מה אתה עושה?״
״מביא אותך לים!״ הוא צוחק. הוא רץ איתי בתוך המים עד שהמים מגיעים לו לחולצה, ואז הוא משליך אותי. המים די חמימים. אני צוללת לתוכם ועולה למעלה. אדם חוזר אל החוף, מוריד את החולצה, ומגיע אליי.
״אז מה את אומרת?״ הוא שואל.

אני מנסה לסלק את היום הזה מראשי. אני מוציאה כסף מהארנק ומביאה לנהג של האוטובוס. אני אומרת לו את היעד שלי, והוא מתחיל לנסוע.

״שאתה צריך לקבל עונש!״ אני קופצת עלי.
לרגע אחד אני מצליחה להשאיר את הראש שלו בתוך המים, וברגע השני הוא מצליח איכשהו לשים אותי על הכתפיים וקם. אני צורחת בכיף. הוא רץ בתוך המים, מזיז אותי מצד לצד ונותן לי תחושה שאני נופלת, עד שהוא באמת מפיל אותי. אני נופלת למים והוא מחבק אותי חזק. ״אני אוהב אותך, ושלא תשכחי את זה!״ הוא אומר ומנשק אותי חזק. השפתיים שלו מלוחות מהים, אבל זה לא מפריע לי. אני מחבקת אותו חזק ומחזירה לו נשיקה.

אני בוהה מעבר לזגוגית החלון אל הנוף. יש עצים שעוברים על פני במהירות. אנחנו עוברים על פני אגם ענק. אני מסתכלת עליו ומדמיינת אותי ואת אדם בו, והלב שלי מתכווץ מגעגועים.

אחרי עשרים דקות בערך של השפרצת ונשיקות אנחנו חוזרים אל החול. אנחנו נשכבים על החול ומייבשים להנאתנו. אנחנו שוכבים זה לצד זה, מחזיקים ידיים. אני מסתכלת על חזהו השזוף וקולטת כמה הוא יפה, כמה יש לי מזל שיש לי חבר כל כך טוב ונחמד ויפה…
השמש מתחילה לשקוע. אנחנו מתיישבים.
״תסתכלי…״ אומר אדם. השמש מתנוצצת על המים בשלל צבעים. זה נראה כל כך יפה.

השמש כבר שקעה מזמן. יש כבר חושך, אבל הירח כמעט מלא, אז עדיין יש אור.
אחרי כמה שעות אנחנו מגיעים. אני יורדת בתחנה ומחפשת את הבית שלו.

רוח קרירה מתחילה לנשוב. ״רוצה תה?״ שואל אדם.
אני מהנהנת.
אדם מוציא מהתיק שלו חבילת עוגיות ותרמוס חמים. הא מושיט לי את התרמוס ולוקח עוגייה לעצמו. אני לוקחת לגימה. היא מחממת את כולי. הוא מתוק. התה ואדם.
אני משעינה את ראשי על החזה של אדם ועוצמת עיניים.
אני מרגישה את ידיו עוברות לי השיער, משחקות בו, מלטפות לי את הפנים, אני מרגישה את שפתיו על מצחי, ואז על לחיי, ולבסוף על פי. אני מתמכרת לתחושה ומשאירה עת עיני עצומות. אנחנו נשארים ככה עוד הרבה זמן, אני שעונה על חזהו של אדם עם שמיכה שהוציא מהתיק שלו שמחסה את שנינו.
לבסוף אנחנו קמים. כבר לילה, אבל לא חשוך. יש ירח מלא, והכל זורח בנוגה בהיר.

אני מגיעה אל ביתו. אמא שלו פותחת את הדלת. היא מהנהנת לעברי לפני שאני מספיקה להגיד משהו ומובילה אותי הלאה, מחוץ לבית, אל אדם.

אדם מכניס את התרמוס הריק לתיק שלו ואת חבילת העוגיות הכמעט ריק. גם.
״טוב, אני מניח שאנחנו צריכים לחזור…״ הוא צוחק. ״לפני שההורים שלך יחשבו שחטפתי אותה…״
אני מחלצת את אברי. אוויר הלילה קריר והוא מעורר אותי. ״קדימה, אז בוא נלך. הלילה עוד צעיר…״
אנחנו יוצאים מהחוף ומתחילים ללכת. אדם כורך את זרועו סביבי ואני נצמדת אליו.
״מה השעה?״ אני שואלת. הוא מוציא את הפלאפון שלו מהכיס.
״כבר עשר…״
אני חומקת מתחת לזרועו אל האוויר הצלול. בכביש אין אף מכונית. רוח מתחילה לנשוב, ואני הולכת נגדה. רצה, צועקת, שרה. אדם מצטרף אלי, וביחד אנחנו צורחים.
אני צוחקת ורצה קדימה, משיגה אותו. אני שומעת את הקול שלו מהצד, מרחוק.
״מיה!״

היא מכוונת אותי ומשאירה אותי בפתח. אני לא יודעת מה לעשות. אני פוחדת להיכנס.

אני מתעלמת ממנו.
״מיה!״ אני שומעת את הקול שלו יותר קרוב. הוא נשמע בהול.
לפתע אורות מציפים אותי מאחורה. אני קולטת שיש מכונית מאחורי, ושאין לי זמן לברוח.
כשהמכונית כמעט פוגעת אני שומעת את הקול של אדם פעם אחרונה. ״מיה!״
משהו מעיף אותי הצידה. זו לא מכונית. אני שומעת חריקת בלמים וקולות בהולים של אנשים.

דמעות נקוות לי בעיניים כשאני נזכרת ברגע הזה.
אני מחליטה.
אני נכנסת אל בית הקברות ועוברת בין השורות.

אני קמה בקושי, כל הגוף שלי כואב. אני שומעת סירנות ורואה מעגל של אנשים. אני מתקרבת אליהם. אני נכנסת אל תוך המעגל, בתקווה שזה לא מה שאני חושבת.
זה אדם.
אני מתחילה לבכות.
הגופה שלו פצועה כולה, ויורד לו דם מהרקה.
הוא נראה נורא.
אני מחבקת אותו, דמעותי צונחות על גופתו המתה.
אנשים פורצים את המעגל.
אני מבינה שזה אמבולנס.
אני מנשקת את שפתיו של אדם פעם אחרונה ולוחשת משהו.
״ביי, אדם.״
ומפרידים אותי ממנו.

אני רואה את הקבר הטרי. אני מתקרבת אליו, כולי כבר בוכה.
אני שמה יד על הקבר ומלטפת אותו.
אני מניחה בזהירות את הצבעונים האדומים כדם על הקבר.
״אני מצטערת, אדם…״