חבורת תס"י- איך פגשתי אותן- פרק 1

הכל התחיל בכיתה ב':
השיעור השני נגמר וכולם יצאו להפסקה.
אלו היו הימים שהייתי יוצאת מהכיתה ומשחקת במתקנים. (חבל שלא המשחתי…)
ניגשתי ישר למתקן האהוב עלי: המוט. עליו הייתי עושה גילגולים שילדים אחרים למדו ממני.
את שתי סוגי הגילגולים למדתי בסנדיגו שבקליפורניה. חייתי שם חמש שנים: מגיל שנה וחצי עד גיל שש וחצי. באמצע כיתה א' עליתי לארץ.
הייתה ילדה מכיתה א' בשם הילה, שהייתה מתגלגלת איתי כל הזמן. ויום אחד היא הביאה לי ילדה מכיתה א' כדי שאלמד אותה גם לעשות גילגולים על המוט וכך עשיתי.
לילדה היה שיער שתני חלק ומבט תמים ושובב.
כך גיליתי את חברת האמת לעתיד שלי: תימנה.
. . .
את תימנה פגשתי מחוץ לביה"ס במקרה. מסתבר שהיא גרה איתי באותו רחוב.
נסעתי עם אמא שלי במכונית בדרך לשיעור צ'לו של אחי התאום. הייתי צריכה לבוא גם כי הייתי קטנה מכדי להיות בבית לבד. אבל די נמעס עלי לשמועה שוב ושוב, שעות, את אחי מנגן ולא לעשות כלום, אז כשראיתי הזדמנות, קפצתי עליה.
במקרה ראיתי את תמנה משחקת כדורסל עם אביה ועוד מישהו בגינה שמתחת לרחוב שלנו. נופפתי לה לשלום, אבל היא לא ראתה אותי.
"את מקירה אותה?" שאלה אמא.
"כן" עניתי, "היא מבית הספר שלי ואנחנו משחקות על המתקנים בהפסקות לפעמים."
"תרצי לשחק איתה ולהיות איתה עד שאני יחזור?" שאלה אימי.
אמא שלי סיקמה עם אבא של תמנה שישמור עלי והם צירפו אותי למשחק. (מאז אני קצת פחות מפחדת מכדורים והתחלתי לשחק מאט כדורסל לא בשיעורי ספורט. שוב, חבל שזה לא החזיק מעמד. דווקה רציתי כדור. אמא שלי קנתה לי פעמיים ופעמיים, אחרי כלום זמן, הם התפנצרו).
בסוף המשחק עלינו כולנו בעליה של הרחוב.
"שחכתי איך קוראים לך" הודתי, (אז השם הזה בלבל אותי נורא). "תינה? לא, משהו דומה! שחכתי."
"אני תמנה" אמרה, "ואני שחכתי את שלך. איך זה היה, הדר?"
"סמדר" תיקנתי אותה ושתינו ציחקקנו.
. . .
כיתה ג':
זה היה אחרי ביה"ס. אני ואחי התאום עלינו במעלה הרחוב בעלייה החדה. בתוך תוכי שוב רטנתי על שהרחוב שלנו חד סיתרי והתחנת אוטובוס בקצה הרחוק שלה.
היינו בדרכנו הבייתה כשראיתי אבא וילדה עולים גם הם את העלייה. הילדה עם תיק ביה"ס על גבה. הבנתי שהיא כנראה מביה"ס האנתרופוסופי שברחוב ליד, מכיוון שאביה ככל הנראה אסף אותה מביה"ס ובכל זאת הם הולכים ברגל.
האבא פנה אלינו: "אתם השכנים שגרו לידנו, אני צודק?" חייך.
אחי, שכמובן ידע ואני לא, ענה: "כן, עברנו לבית אחר ברחוב."
"אתם בכיתה ב'?" שאל.
"לא אנחנו בג'," עניתי.
"אבלאתם בני שמונה, נכון?"
"כן" ענינו, אני ואחי.
"אז את בגיל של יסמיני שלי" אמר והילדה לידו הסמיקה במבוכה. "אולי תבואי אלינו?"
"אני לא יודעת" עניתי, "אני צריכה לשאול את אבא שלי."
"אז תשאלי אותו ואם הוא יסכים, את מוזמנת!" חייך אלי.
יסמין הביטה בי. היא נראתה ילדה נחמדה: היה לה שיער חום מתולתל ועיינים רקות וטובות. היה ברור שמביך אותה שאבא שלה מזמין מישהי שהיא לא מקירה בכלל.
בדבר אחד שתינו הסקמנו כשבאתי אליה: מי החליט שילדים באותו גיל צריכים להיות החברים הכי טובים?! ההורים בדרך כלל עושים תאויות בעניינים האלה, אבל לא הפעם! הפעם רחשתי חברה.