חייל במערכה (מבצע צוק איתן)

הם לא ישנים בלילות.
כל הזמן מחוברים לטלפונים, לטלוויזיה, למחשב, לכל מקור חדשות אפשרי. דנים עליו שעות בקבוצה המשפחתית. כולם חוששים לחיים שלו. אישתו מיואשת, נכנסת לפאניקה מכל דפיקה בדלת. הבת האמצעית שלו חזרה להרטיב במיטה, היא רוצה את אבא. הבן בוכה מכל שטות. האחים וההורים שלו עם שקים שחורים מתחת לעיניים. נאנחים בהקלה כל פעם כשמגיעה הודעה שהוא בסדר, נלחצים כשנחטף או כשמת חייל. רצים לבדוק שזה לא הוא.
בבקשה שזה לא יהיה הוא.

הוא כל הזמן בכוננות.
שבוע הוא לא הוריד נעליים ומדים. בזמן שחבריו ליחידה מפרקים ומנטרלים בתים ממולכדים ואוספים רקטות, הוא מתצפת מחלון קטן, שומר עליהם. ברגע שיבוא האויב הוא יירה בו. הוא בכלל לא רצה להשתתף במלחמה, הוא שונא מלחמות. יש לו אישה ושלושה ילדים קטנים בבית, הגדול מביניהם עולה לכיתה ב'. הם חוששים לשלומו, והנה הוא כאן, שומר על החברים שלו.
הוא קיווה שלא יגלו אותו. אמנם הבית היה בית שהם כבשו, אבל הוא שמע שנהרגים חיילים. הוא חייב לחזור הביתה חי. הוא חייב להחזיר את החברים שלו חיים. יש להם משפחות, ילדים – הוא שמע מאחותו שאחד מהם לא תקשר הביתה ואמא שלו על כדורי הרגעה. הוא תמיד מוסר שגם הוא בסדר כשהוא מצליח להתקשר הביתה.
פעיל חמאס מגיע. הוא לבד, וכנראה בא לבדוק מה עם הבית. הוא היה חמוש, והוא יירה בהם כשיראה אותם. התצפיתן לא היסס וכיוון את הרובה שלו. שלוש, ארבע…
בום.
הוא פגע, והמטרה נפלה ארצה.
למרות כל ההקלה שהחברים שלו בטוחים עכשיו, דמעה ירדה במורד הלחי שלו. הוא הרג מישהו. מישהו שאולי היו לו משפחה וילדים, מישהו שהיו לו חיים. הוא עשה מה שהוא לא רצה שיעשו לו.
הוא רצה הביתה.