חיים עבודים

כמו שכולם יודעים יש ילדים שפוגעים באחרים וכולם חושבים שאני אחת כזאת וזה נכון אני אחת שפוגעת אבל גם ניפגעת… אף אחד לא יודע את הסיפורים האמיתים שלי אבל זה כבר לא משנה …
אני אברתי לחטיבהכמובן בלי חברים כי לא היו. כשניכנסתי לכיתה עים נעלי העקב הגבוהות המיכנס הלבן הקצר והגופיה הזוהרת עים השיער החלק והגולש היתישבתי והתחילו רכילויות וצחוקים עלי.לא ממש הבנתי עוד על מה מדברים אבל זה לא שינה לי ולא הזיז לי. כל פעם בהפסקות חבורות ילדים היו פוגעים בי וליפעמים פיזית… ליפעמים היתי באה הביתה מוכה והיתי פוחדת לצאת.
אבל לא. יצאתי מהבית כמו גדולה אבל ליפני פנים הבית שלי אמדה חבורת ילדים אלה שמיתעללים בי הם היסתקלו אלי אני אליהם והיתחלתי לרוץ. והם אחרי הדלת של הביטת היתה סגורה ולא יכולתי להיכנס הם הגיעו למעלה הגיעו אלי נילחצתי ממש ואז….. ניפתחה הדלת של בית אחד בבינין השומם והם לא היו שם ברחו כמו פחדנים… ואני התחלתי ליפכות… ניסו להרגיע אותי אבל נישברתי פתחתי את הדלת אחרי הלימודים כשאף אחד לא היה בבית ניכנסתי למיקלחת הקודרת והמפחידה היסתכלתי על עצמי במראה ושאלתי את עצמי מה לא בסדר איתי ? אבל הבנתי אני שונה… מצאתי סדינים שנחו להם על המיטה שלי… ואז קשרתי את כולם ביחד ואז היתה מחשבה שהסדינים העלה יתמלעו בדם אז סוף היום אז לקחתי את הסדינים ואז……