חשבונות שמיים
חשבונות שמיים / שלומית קלדרון
לאבא היה חלום גדול. אפילו שניים היו לו. יותר מהכל בעולם הזה אהב להשקיע הרבה בשביל לקנות כמה זכויות ואחר כך רצה גם לקבל תואר, תואר של כבוד.
בל"ג בעומר אחרי שהבת שלי שרי השתחררה מהצבא הוא אסף אותה במכונית הקטנה ויחד נסעו למירון לקבר של רבי שמעון בר יוחאי. לא שהיה אדם מאמין, להפך, את מה שחשב על הדתיים ראו כולם בציורים שצייר. קיר אחד בסלון שלו היה כולו תמונות של נשים בעירום, וממול הסתכלו עליהן בעיניים בוערות אש כל הרבנים הראשיים. ככה אהב לצייר ניגודים, בשביל האמירה. בשבת בבוקר היה יורד למכונית הישנה שלו שחנתה מול הבית לעשות כל מיני תיקונים וכשהיה הרב עובר בדרך מבית הכנסת עטוף בטלית ומברך אותו, היה מרים את הראש מתוך מכסה המנוע כמו איזה מנתח שמציץ פתאום מעל שולחן הניתוחים, ועונה לו בחיוך 'שבת שלום'. פעם זה היה ככה, כבוד בין שכנים. ועכשו, כשהנכדה הבכורה שלו כבר בת עשרים אמר, אם לא יועיל בטח לא יזיק! נעשה חוויה מיוחדת לילדה! ניסע, נתפלל ונקבל ברכה ויפה שעה אחת קודם. הרבה קודם.
ביום שנולדה יצא לפנסיה, בדיוק כמו שתיכנן שיהיה לו מלא זמן פנוי בשבילה. כל יום היה מטייל איתה בעגלה בפארק וכשגדלה היה לוקח אותה לגן בבוקר ומחזיר בצהריים ואחר כך משחק איתה ומנדנד אותה לפעמים בנדנדה שבנה לה במרפסת ולפעמים בערסל בגינה. כשהיתה חולה נישאר איתה בבית..ככה היה דואג לה כל השנים. ואני, שעבדתי מצאת החמה עד צאת הנשמה, הייתי מרוצה שיש לאשתי עזרה כזו. "קרידה מיה" היה אומר לה, אני תמיד לרשותך ומה שאת צריכה תגידי לי".
ואז יום אחד ככה ספונטני הבת שלי מזמינה הביתה בחור שהכירה באיזה אתר באינטרנט ואחרי שנתיים שגרו בדירה שלו, הוא שולף טבעת… ואבא שמח ולא הבין אם הוא חולם או מדמיין..
כל הקיץ התרוצצו עד שבחרו את המקום, השמלה, הפרחים, הצלם, המוסיקה, הקייטרינג – הכל בעצמם, ואבא הסתובב כמו טווס בין המוזמנים ורקד כמו משוגע עם כל הצעירים…לשחות לא ידע- ירושלמי, אבל לרקוד ולשמוח כמו בעל השמחה ידע ועוד איך.
עברה שנה והיא עדיין לומדת, הבת שלי שרי. עברו שנתיים וסוף סוף סיימה, בהצטיינות סיימה, ואבא היה ממש גאה בטכס שעשו על המדשאה הגדולה וקראו לה לבמה לקבל את התעודה, אבל כל הזמן היה שואל למה היא מעדיפה לעשות תואר כזה במקום לעשות לו תואר של כבוד.
עברה עוד שנה ועוד אחת ועוד….
"אולי יש להם בעיה? קרידה, למה את לא מבררת מה קורה שם? תדברי איתה שיזרזו את העיניינים, שלא ירדמו בשמירה" היה אומר לאשתי, "כבר עבר יותר מידי זמן.. נו"? היה מביך את הזוג בארוחות ליל שבת. "את יודעת איזו זכות תהיה לי להיות סבא רבא, ראש השבט? חוץ מזה תדאגי גם לעצמך" היה לוחש לה באוזן, "כשתהיי זקנה בבית אבות כמוני מי יבוא לבקר אותך? אם לא יהיו לך ילדים, גם נכדים לא יהיו לך! את רוצה להישאר לבד…?"
והמחותנת גם היתה מתקשרת ומטרידה ושואלת כל הזמן, רוצה תשובות.. בערב קבוע הייתי מתווכח עם אשתי למה היא לא מתערבת, עד שיום אחד מצאתי את עצמי יושב איתה על הספה של הפסיכולוגית "בכירה מקצוענית" שיודעת בדיוק מה עושים. כלום. אמרה שלא מתערבים ומפסיקים להציק ובמקום זה נהנים מהלבד ביחד ומהחופש ונוסעים לטייל בעולם.. אבל לא נסענו.
כל בוקר התעוררתי עצוב, לפעמים הייתי גם כועס, אבל תמיד הסתכלתי על כל הסבים והסבתות שטיילו בחוף הים עם העגלות או הלכו עם הנכדים בטיילת והייתי מקנא. מאוד מקנא. כל כך רציתי כבר לישון עם סבתא! הכרתי את כל החברות שלה שהתחתנו הרבה אחריה וכבר הספיקו ללדת שלושה ילדים ואצלה נאדה! יבש!.. הייתי חושב .. היום כבר היה יכול להיות לי נכד בכיתה א'..
ואשתי היתה מתביישת בעבודה כשהיו מסתכלים עליה כל החברים הדתיים שלה שכבר היו סבים וסבתות והפסיקו לאחל לה 'בקרוב אצלך' כשנולד תינוק חדש אצלם, התייאשו ממנה וכבר לא התעניינו ולא שאלו ואפילו לא סיפרו לה כלום על הנכדים ולא הראו לה תמונות שלהם באייפון! שלא תעשה להם עין הרע…
שבע שנים! שבע! עברו מהחתונה ואבא התחיל את הסידרה הראשונה של הכימו. כל פעם הייתי מסיע אותו לבית חולים ורואה איך הוא נלחם כמו אריה ורוצה להמשיך כי יש לו בשביל מה. אחרי חצי שנה חזר לו הגידול ושוב סידרה חדשה של טיפולים … ראיתי שהוא נחלש מיום ליום, אחר כך כבר היה סיעודי והעברנו אותו בכסא גלגלים לבית האבות.
איזה מוצ"ש אחד באה הבת שלי שרי פתאום רוצה לבקר את סבא שלה, יש לה משהו לספר לו, מדברת איתו כמו עתידות של מסטיק בזוקה: "ביום הולדתך ה-90 תקבל מתנה מיוחדת!" סבא, זוכר שגילית לי את הסוד שלך? סבא! אתה לא שמח לקבל בשורה טובה? סבא למה אתה לא אומר כלום? סבא עשיתי אולטראסאונד, סבא חיכית כל כך הרבה בבקשה תחכה עוד כמה חודשים.." ככה אמרה לו בוכה…
תגובות (0)