טט

האדם שמולי שכב בלא זיע, עדיין לבוש בבגדי הזית, עיניו היו פתוחות לרווחה עד שנדמה שהן בוהות בחלל הריק, מפעם לפעם בקעה מגרונו אנחה או אולי הייתה זו נהמה דקה. בחולצתו מצאתי דבר מה שבלט, זו הייתה פיסת נייר לבנה מוכתמת מעט ונפוחה, פתחתי אותה בזהירות באותו אופן בה חוקר היה מתייחס אל גלילי קלף עתיקים.

"שלום לך הקורא הזר היקר,
אם תמצא יומן קצר זה ובטחוני כי תמצא, נא העבר אותו לאימי, למען תדע את שארע לבנה.
ולך אמא אני אוהב אותך מאוד, את האישה הכי מדהימה בעולם, על אף המרחק הרב ששורר בינינו אני שמח לקרוא לך אמא.

נשיקות,
חיים."

זה לא היה סוף המכתב, אך עצרתי את הקריאה כדי להביט שוב בפניו, בפיו החתום, שלא הסגיר דבר. "אל תדאג חיים" לחשתי בעוד אחזתי בידו הקרה "אני אעביר את זה לאמא, היא תדע".

"היה זה יום שישי ה-22 במרץ 2019, פורים, השווקים והירידים היו מלאי אדם ואווירת החג נסוכה בכל עבר. ילדים מחוייכים מסתובבים בתחפושות, קילוסי ארור המן וברוך מרדכי, תהלוכות עדלאידע ומשלוחי מנות. אף אחד מאיתנו לא צפה את האסון שעתיד להתחולל. טל ואני, נהננו במסיבה שארגנה אגודת הסטודנטים של המכללה, הייתה זו השנה האחרונה ללימודים וקבענו בינינו עוד בתחילתה שאנחנו רוצים לנצל עד תום את החיים הסטודנטיאליים ולמצות כל רגע ורגע כדי שלא נתחרט אחר כך. אחרי הלימודים חשבנו שכדאי שנצא לטייל בעולם, לא טיול ארוך מדי, חודש-חודשיים, חשבנו על סין-מונגוליה. ייתכן וזה היה מתממש לו החיים הטובים שחווינו נקטפו בין רגע. המוסיקה בעוצמתה בלמה את המהומה הראשונית ולא שמנו לב עד ששמענו את שריקות הכדורים. הם התקדמו בצרורות לכל עבר, מפלחים את הגוף החי ללא רחם, מההלם הראשוני קפאנו, ואלמלא טל הייתי עוד ממשיך לעמוד במקום אבל הוא התעשת לפניי משך אותי בדש החולצה וצעק עליי לרוץ. ברחנו על נפשנו, באילו כוחות מילטנו את עצמנו משם אינני יודע. בדיעבד בוודאי היה זה הרצון הקמאי לשרוד, וזה היה רק תחילתו של היום הראשון. הד הצרורות הלך והתרחק מאתנו, בעוד הד צרורות אחר נשמע מקרוב. בנס הגענו אל המעונות ללא פגע, מכיוון שהבנו שמדובר בפיגוע טרור פתחנו את האינטרנט ונכנסנו אל אתרי החדשות, רק מלעבור על הכותרות חשכו עינינו: 'התקפת חיזבאללה בצפון – מראש הנקרה ועד מטולה' 'צה"ל מעריך – מאות הרוגים במתקפת הפתע' ו-'ירי רקטות על קצרין ועין גב'".

"ממעל שמענו את שאון המטוסים ואת הדף הפצצות הנוחתות סמוך אלינו, הבנו כי הצבא בעצם מפציץ את הגבול ואולי אף את היישובים שלנו עצמם כדי למנוע מחיזבאללה להתקדם. הבנו שאנחנו לא יכולים להשאר במקום ועלינו לצאת מהמעונות כי תכף נתקל שוב בכוחות חיזבאללה, בנוסף הסכמנו בינינו שעלינו לחבור בצורה כלשהי לכוחות צה"ל ולסייע להם להלחם. למזלנו הזמן היה שעת בין הערביים והשמש החלה לשקוע, סיכמנו כי מוטב ונצא כשיחשיך, כיבינו את האורות בחדר והתכוננו ליציאה באפילת מוחלטת. טל סיפר איזו בדיחה כדי לרומם את מצב הרוח, אולם פניו שהיו חמוצות במהלך הסיפור גילו את חששו מהמצב, נראה כי אולי אף תיפול… ".

ההמשך היה מקוטע, כי החלק הזה של המכתב היה מוכתם ומלוכלך ולא היה ניתן לקרוא אותו, אך הוא ארך רק מספר שורות מעטות, ולאחריהן שב הכתוב להיות בהיר ונהיר.

"… [ט?]ל… [נה?]רג…נשארתי לבד… לאחר שחברתי לכוחות הצבא, הסיעו אותי אל אחד הבסיסיים. יחד איתי כאמור היו עוד מתנדבים שבאו לשרת ביחידותיהם או להסתפח ליחידות אחרות. ישבנו בדומייה באוטובוס, כשהקצין האחראי עבר כפוסח בין מושב למושב עם דף ושואל אותנו לשמותינו, כתובתנו, מספר תעודת הזהות ומספר הנייד. ענינו כל אחד בתורו בקול חלוש, והקצין אמר אף כי דרש להרים את הקול. ההלם שחווינו לא שיחרר את לפיתתו מאיתנו. בבסיס פגש אותנו מג"ד עם שיער פרוע, שזיפי זקן פרצו את קו לחייו. הוא העמיד אותנו בחית ותידרך אותנו לגבי האירועים שזה היה יומם השלישי".

"חיילים, כמו שאתם יודעים חיזבאללה הפתיע אותנו. מצפון, מהים ועד מטולה, במשך שנים בנה הארגון תשתית של מנהרות חוצות גבול שישמשו ביום פקודה להסתערות על יישובי הצפון וכיבוש חלקים מהגליל. יום פקודה זה יצא לפועל לפני שלושה ימים ונודע בצמרת הארגון כ'מבצע חיידר'. במהלך השעות הראשונות של המבצע, מאות לוחמי עילית התחילו לצאת מהמנהרות, הם פשטו על היישובים, הרגו את רוב הגברים, אנסו ורצחו את הנשים ורוצצו ראשי תינוקות, מספר אזרחים נחטפו חזרה ללבנון ולהערכתנו הם ישמשו כקלף מיקוח עתידי. בגל הראשון נכבשו מטולה, ברעם, חניתה וראש הנקרה. בו בזמן, החל ירי תלול מסלול במרחב הקרוב לעבר הגולן והגליל וכן לעבר המרחב הרחוק אל בסיסי צבא ומודיעין הפזורים ברחבי הארץ. הירי בוצע גם על ידי חיזבאללה וגם על ידי מיליציות שיעיות הנאמנות לאירן. כמו כן, נורו מטחים רבים במטרה לפגוע בערי הצפון והמרכז, ונעשו ניסיונות לפגוע באתרי תשתיות לאומיים בדגש על מתקני חברת החשמל וחברת מקורות, לעת עתה ניסיונות אלו לא צלחו. עם תום היום הראשון, נפתחה מערכה בדרום, ארגוני הטרור ברצועת עזה טיווחו בירי רקטות את ערי הדרום. עקב פעולות צה"ל נגד מנהרות תקיפה בחודשים שקדמו למערכה, לא התבצעו חדירות מגבול הרצועה אל עבר יישובי העוטף, אך הירי מדרום מצריך לרתק חלק ממטוסי חיל האוויר לאזור זה. ביום השני המשיך ארגון חיזבאללה להזרים לוחמים גם דרך המנהרות וגם דרך הגבול עצמו, כולל שריון וזחל"ם תוך הפעלת חיפוי ארטילרי ואווירי. הארגון הצליח ליצור רצועת חיץ בינינו ובין דרום לבנון ברוחב של 3 עד 10 קילומטרים. היישובים שהיו סמוכים לגבול נחשבים כלא קיימים יותר. נכון לשעה זו מתנהלים קרבות במורדות החרמון ובפאתי נהריה וקריית שמונה להדיפת כוחות חיזבאללה מערים אלו. חלק ממנהרות חיזבאללה יצאו מכלל שימוש עקב הפצצות חיל האוויר. על אף זאת, ירי הרקטות ממשיך בכל העוצמה ופוגע בכל אזור במדינה, מערכת כיפת ברזל ושאר מערכות ההגנה לא מצליחות להתגבר על הירי עקב כמות הרקטות הרבה שמשוגרת בכל מטח שנורה. בו בזמן, ניסה חיזבאללה להתסיס את האוכלוסייה הערבית במדינה כדי לגרום לה להתקומם נגד הרשויות, למעט אירועים בודדים התקוממות זו לא צלחה. עכשיו כשאנחנו ביום השלישי, הטילה הממשלה על צה"ל לנוע, אנחנו לוקחים את היוזמה ומתחילים לפרוץ קדימה, עליכם מוטלת החובה להחזיר את השטחים שאבדו למדינת ישראל ואת רוח הלחימה והמורל, אזרחי ישראל סומכים עליכם".

"המג"ד סיים לדבר וכולנו התכוננו לתדריך הקרב עצמו. אחד החיילים שעמד לידי אמר לי שלדעתו כל ההתרחשויות האלו מזכירות לו את מתקפת הטט. מכיוון שלא ידעתי מה זו המתקפה הזו אז הוא סיפר לי שכשהאמריקנים נלחמו בוייטנאם לצד הדרום מול הצפון אז הם נחרדו לגלות ביום ראש השנה הוייטנאמי, הטט, שנפל בתאריך ה-30 בינואר 1968, כי נחילי לוחמים מארגון הוייטקונג ומצבא צפון וייטנאם פושטים על כל דרום וייטנאם דרך רשת מנהרות שנבנתה לפני כן. התקפה זו באה להם כהפתעה גמורה, גם בגלל הפסקת האש שנחתמה בין הצדדים לכבוד החג, וגם בגלל ההיקף של חדירת הכוחות הקומוניסטים לשטחי דרום וייטנאם. מתקפת הטט נמשכה מספר חודשים! אמא, התוכלי לשער כי אנחנו נצטרך להלחם חודשים רבים מול חיזבאללה כפי שנלחמו הוייטנאמים והאמריקנים? כלומר אם נחשוב שבמידה ולא היינו מוצאים את המנהרות בדרום הארץ מבעוד מועד אז גם שם היו מתרחשים אירועים הדומים בגודלם לאירועים שאנו חווים עתה בצפון. המחשבה הזו גורמת לי לחלחלה, עד כמה נרפים נחשבנו שהאויב מצא לנכון לרקום תכנית שטנית שכזו. כיצד התרנו לו לעשות זאת? איפה היה חיל המודיעין? שמעתי כמה קצינים מתלחשים ביניהם על כך שחיל המודיעין ידע מזה שנים, ההתראות ששיגרו תושבי הצפון אל המערכת הצבאית מצאו להן אוזן קשבת, אך החיל לא ידע מתי התכנית תצא לפועל, ובגלל אזלת ידם של הממשלה והפיקוד הבכיר לא נעשה דבר. מעין מחדל בסגנון מלחמת יום הכיפורים, אולם קטן יותר למרות שהוא מצא אותנו מופתעים. אני תוהה על ראשי המערכת הצבאית והפוליטית הנוכחית, האם נטיל עליהם את מלאכת ניתוקנו מיהודה ומשומרון? כאשר יום למחרת הניתוק עלולים אנו למצוא את עצמנו מול שלטון חמאס ולא מול הרשות, הנוכל לסמוך עליהם כי יאותו לתנאים שהוכתבו להם במסגרת הסכם כלשהו ביניהם? כפי שניאות חיזבאללה להחלטת האו"ם? האם נוכל לבטוח בהם כי לא יחפרו מנהרות לשטחנו ולא יצוצו כחולדות ממעמקי האדמה בירושלים, כפר סבא, נתניה, ראש העין ונתב"ג? נחשי אז מול איזו מתקפת טט היינו עומדים. כמה עוד נמשיך להתנדנד על עמדותינו וכמה עוד נוסיף להתרפס על מנת להתחבב על ידי אחרים שגורלם לא מעניין אותנו ורק ציר האינטרסים מדריך אותם. לא אהבה ולא שנאה, כי אם אינטרסים אמא, הם אלו שקובעים את מחוגו של העולם הבשר ודם הזה שלנו. עולם של מלחמות ותככים, דיפלומטיה ותותחים, לא יוכרע על ידי המחשבה התמימה שבוחנת את המציאות כילד רך שאצבעו מורה זה אוהבי וזה שונאי. כי לפעמים השונא לא ייצא להלחם על אף השנאה העזה שהוא רוחש לנו, והאוהב יהסס ולא ייחלץ לעזרה בשעת הדחק. לו רק היינו חכמים יותר, נבונים יותר, לא היינו סומכים ידינו על גינוי האומות. שכן לא לכל מילה יש תוכן, ולעיתים כה תכופות היא ריקה ממשמעות מעשית. לרוב, המעשה הוא שיכריע, יטה את הכף לטובת צד זה או אחר. אני ממהר ולכן עליי לסיים, אמא, אנחנו עוד מעט עולים על ציוד. על אף המילים הראשונות שכתבתי שנהייתה בהן מהעוגמה, אינני מייחל שזו תהייה צוואתי, להפך אני מייחל ליום שבו נפגש שוב, מחויכים, נשב על הים ונספר סיפורים וחוויות, נבכה ביחד על צרות קטנות ומגוחכות ואחרי זה נצחק על אי חשיבותן.
אני מתגעגע אלייך מאוד, נפגש בשעה שש אחרי המלחמה!".

חיים שכב מת, גם כשהתחלתי לקרוא הוא כבר היה מת ובמיוחד עכשיו לאחר שסיימתי לקרוא. הרגשות עלו וצפו בי ולחלוחית זכה נשטפה וירדה על לחיי. קיפלתי את הדף חזרה ותחבתי אותו לכיס המעיל. מחוץ לאוהל הניץ לו הנץ את מאורו הראשון. שחור השמיים החל מכחיל ודוהה עד שהוא תכל כולו. מוזר הוא השחר הזה שמבשר יום חדש של אש ועופרת. יצאתי והבטתי דרומה אל הגבול הצפוני, ומצפון לנו עמדה לה העיר צור. בא לקראתי החובש הפלוגתי, שהיה יפה בלורית ותואר, 'איך הוא?' שאל אותי כמשתדל שלא לפגוע 'איננו עוד' השבתי לו "אל תבכה, טל, צריך להתקדם הלאה" טפח על כתפי, והלך. וכך נותרתי עומד לבד, עם זכרון מקופל, תוהה אילו דברים היו יכולים להתגלגל אחרת.