יהודי – כורה. לאחר תיקין של חיים. 03.2014

יהודי – כורה. לאחר תיקין של חיים. 03.2014

"מכרות ארורים" השתעל ווקה מאקוור תוך חזרה להכרה.
תמיד, כמה שהוא זכר את עצמו, שמו היה ווקה, אבל ברגע שמתחת לתמונתו בקיר הכבוד הופיע שמו הרשמי – ולול – יוסף – בר מאקוור, החיים הפכו לבלתי אפשריים במערכת של בניה ושיפוצים, והוא הלך להיות כורה.
בדיחה על יהודי – הכורה, הייתה עליו, וזה היה, בשנה שבה רקטור של מכון לרפוא באודסה דינקה – משכיל של ברית המועצות, כנראה פרופסור, הביע את דעתו על כמות היהודים שעובדים במכרה, לבין כמות היהודים שהוא יתן להם ללמוד רפואה במכון.
והנה הוא – ווקה, בעומק של 190 מטר, רואה איך במוות איטי הולך למות, מכונאי של קומבין, בר מזל ניצחי – קוליה מישצ"אנקו.
במפולת הראשונה, על הגבול של המגן מכני- והחזה של הלבה, הוא עד מותניו "נארז" יחד עם קומביין. כאשר ווקה וצימבאליוק, מכונאי – תורן, משני צידי של הלבה, שאורכה 100 מטר, החלו לזחול לכיוון של קוליה, כדי לשחררו, אחד מהפלחים של המגן לא החזיק את הלחץ הנורא של האדמה ששקעה ותרק על ווקה שזחל. מזל שלא עד הסוף – הפריעה רגל הידראולי עבה וקשה, שמרימה את הפלח.
איזון עדין של כוחות בין מרבץ והמגן המכני היה זמני, ועכשיו הוא הופר.
התרחשה מפולת ספונטנית של מרבץ, שבכוח מאות אלפי טונות הזיזה פלחים של מגן מכני. בהתחלה נשארו סנטימטרים ספורים שאפשרו לקוליה – מכונאי לנשום ולקלל.
אבל עכשיו, כשהוא נלחץ לתוך קיר פחם של "הלבה", באפשרותו היה רק לעתים רחוקות, בהתכווצות, בפה פתוח לתפוס אויר נוראי ומלא אבק.
מכונאי של קומבין יושב בצד ובקצה ליד הרוטור, בגודל של כמטר וחצי, אשר מכרסם קיר פחם, כך אפשר לרואת ולבחון את כל מה שמתרחש בכל האורך של המפלצת המכנית שעובדת כמנגנון אחיד.
מכונאי – המפקד!
יש לו שדה ראיה, הניסיון והידע. מההתמוטטות האפשרית הוא מכוסה במכסה, כמו בכל אחד מהקטעים. חלקים מכניים צמודים זה לזה. רוחבו של כל הפלך 70 ס"מ – והוא בדיוק כמו "מסגרת" של הלבה הידנית. הפלחים שעומדים קרוב זה לזה, יוצרים מגן שריון שקמור לכוון חלל שכבר עובד, ופתוח את הלוע לכוון הפחם שמפיקים, ומוכן לקחת אותו.
לכל פלאך יש בסיס איתן, ועליו מותקנים הכבלים חשמליים וצינורות פנאומטיים.
לחץ פניאומטי נועד לשמור כול הפלחים בגובה הנכון, לתנועה שלהם תוך כריית פחם. כבלים מספקים חשמל למנועים, שמבצעים פקודות, ופקודות עצמם, עובר כול המתחם. בכל הפלחים הותקן חלק של פס רכבת, שעליו נע גם קומביין, ומין חצאי מרזבים של מסוע מגרד מברזל, שמביא פחם מהלבה למסדרון-כריה ששם מורכב מסוע מגומי ברוחב של כמעט מטר שאוסף פחם מכמה לבות, ונושאת אותו אל פני השטח.
עובי של פחם בין שתי מנהרות מקבילות – מסדרוני – כריה – נקראה "הלבה", ואת המרחק בינהם – ". אורך של הלבה". דרך אחד מהם מכניסים, בעזרת מאוורר ענק, האוויר, לנשימת האנשים – הוא נקי מגזים שמשתחררים מתחת לאדמה – ונקראה מסדרון – כריה לאוורור. האוויר עובר את הלבה ובדרך למסדרון – כריה השני, אשר נקרא "מוביל", יוצא, יחד עם הגזים. שם מתקינים מסוע מגומי שבעזרתו כל העובי של הפחם שנמצא בין שני מסדרוני – כריה והלבה, יהיה בחוץ.
הלבה שלהם הייתה יבשה, ובגלל זה הניחו שם את הקומביין. היכן שרטוב ונוזלים מים (אומרים "לבה "מושקת"), שם עובדים אנשים שבעזרת מכושים מנתקים פחם מתוך קיר מוצק שלפנהם ובעזרת את חפירה מעמיסים אותו לסרט נע מברזל שעובר על-ידם.
שני מסדרוני-כריה נחתכים בו זמנית ובמקביל על ידי שני צוותים של "נוודים", שכל 70 ס"מ מעמידים "מסגרת" של קורות, מחזקים אותה שלא תיפול ובערת פטיש גדול במשקל 5 ק"ג. תוקעים קרשים מעל. כך גם "המסגרת" מחוזקת ושום דבר לא נופל מלמעלה.
עבודות חפירה למסדרוני-כריה מתבצעת עד למועד שמסתיים הפחם, או שבכיוון העבודות מתגלה "שק" עם מים וחול, כי כשהוא משתחרר, הוא הופך ל"החולות הטובעניים".
ב"חול טובעני" לא נוגעים כי זה דבר נורא. להפסיק פריצה שלו בלתי אפשרי, וגם קשה לברוח ולהינצל ממנו. כדי לא לפספס, "נוודים" נדרשים בתחילת וסיום של משמרות לעשות קידוחים של 3 ו- 6 מטר לכיוון עבודה כדי בזמן לגלות את הסכנה ולעקוף את ה"חול הטובעני" מהצד. קידוחים אלו נעשים באופן ידני ונמשכים זמן רב. משלמים לכורים לפי מספר "מסגרות" שהם העמידו בזמן המשמרת והם לא רוצים לאבד זמן יקר של המשמרות לביצוע קידוחים אלה.
לכן, נתפסים!
ווקה כבר טעם מן ה"עוגה" כזאת כאשר באחד הלבות נשמע "עיטוש" בכוח נורא, ורגליו במגפי גומי, בתוך שניות, נהיו עד הקרסוליים במלכודת חול עם מים, אשר המשיכו בתאווה לתפוס רגליים גבוה יותר ויותר .
כשהתאושש, וראה שאת המגפיים מ"חול טובעני" לא יכול להוציא ולהמשיך לנסות כבר מסוכן, הוא קפץ החוצה מהם וברח יחף, בלי לחשוב על, שבבים ובורות. ואכן צדק. באותו פעם "חול טובעני" במשך 40 דקות בלע 110 מטר של למסדרון-כריה עם כל הציוד וכל איטיים או אלה שאבדו עשתונות. כל מי שהיה בים, יודע כמה קשה למשוך את רגליו מהחול, כאשר, תוך כדי משחק, להציף אותם.
תודעתו המנצנצת של ווקה היא שהובילה אותו במסדרוני-כריה שננטשו כבר מזמן, ושבמפולות נשארו שם לא רק כלים אלה גם זיכרונות, או שדוחף אותו למציאות
היכן שברגלו הימנית היו כאבי תופת.
קוליה כבר שתק, צימבאליוק לא ענה וווקה הפסיקה לצעוק כשבכל צעקה רגלו זזה ומהכאב, התודעה נמוגה.
בשלב מסוים, ווקה שם לב לעובדה שהמנורה על הקסדה מאירה באותה בהירות והבין שעבר זמן לא רב.
היה צורך לצבור כוח ולנסות להגיע למעלה בכוחות עצמו – אין על מי לסמוך.
בדרכו אל קוליה, ווקה ניסה להיות כמה שיותר מאובטח, לכן זחל והתחבא מאחורי בומים הידרוליים של הסעיפים. זה באמת הגן עליו מפני מכה, אבל אחד מהצינורות הידראוליים התפוצץ ושבר לו את העצם בין כף הרגל לבין הברך.
ווקה הרים את המכנס , ובדק מה קרה רגלו. השבר היה סגור – לא לשווא הוא היה תקוע, כאשר הכין את עצמו לקראת מקצוע הרפואה, בחדר המתים, אצל מומחה לרפואה משפטית וולודיה ליבדנקו.
ווקה פתח את התיק כלים ומשך מפתח ברגים מוונדיום, שהפסיד לו בהימור זקן טיפש אפאנאסיאב. הוא רצה ללא מאמץ לעשן סיגריה חזקה "ליגרוס" שווקה עישן, וטען שהוא לא השתעל.
השתעל!
והמפתח היה טוב!
הוא היה יותר דק ורחב מאשר הסובייטיים, לא נימעך, ולא איבד את גודל כאשר החליק מהבורג.
ווקה משך בטבעת של רצועת פח שבעזרתה היו מולחמים שני חלקים של תיבות "תציל את עצמך"!
שם, מלבד המסכה עם מסנן מפחם שסיפקה הגנה מגז פחמן (CO) לכ- 40 דקות, היתה תחבושת בעטיפה עמידה למים.
ווקה בשיניים קרע פלסטיק של העטיפה, בעדינות משך את רגלו, שם את המפתח והכניס את הסיבוב הראשון של התחבושת.
החתיכת הברזל המקוללת לא נשארה במקום וירדה!
מיילל מהכאב והכעס, זועם ומזיע, הוא ניסה שוב ושוב, עד שלבסוף החליט לקשור
את המפתח רק בקצוות כך, שהשבר היה באמצע. רק אז החל לסובב את התחבושות מלמעלה, תוך מנוחה מהכאב לאחר כל סיבוב, ואיסוף של כל העצבים לשלב הבא.
את התחבושת היה צריך לשים היטב, אחרת התקווה לישועה לא תהיה.
ווקה ידע על קיומו של ארגון מיוחד להצלת כורים. פעם, כשהוא עבד בבינין, נפל בחלקו להיות בתחנה כזאת.
לאחר קבלת אות מצוקה צוות היה מגיב במהירות, אך התוצאה של עבודתם, לעיתים קרובות, הייתה תלויה במקרה ובמזל.
לסמוך היה צריך רק על עצמך!
כדי שסיכוי לשרוד יהיה יותר טוב, הוא היה חייב לצאת כמה שיותר רחוק מהלבה ששאקעה.
למרות העובדה שהיה יותר קרוב למסדרון האוורור, לא היה כדאי להסתובב ולזחול לכיוונו כבמסדרון הובלה היה עדיין אור ונשמע צליל מסוע שזז.
בהפסקות בין קולות רעמים של השיקוע מחצבה, שאגת ויללות ברזל של המגנים בקריסה, ברגעים קצרים של שקט פתאומי היה אפשר לשמוע את המכות של המסוע על קטעי הגלגלים ורעש המכות ה"תפרים" שלה. צימבאליוק שנמלט לא סגר אותה כמו שהיה צריך.
התוכנית היתה: להיתפס על המסוע, ולנסוע 50 מטר עד הגשר למעבר מעל המסוע. כשנוסעים בישיבה, עם גב לכיוון התנועה, המסוע לא יגרור אותך מתחת לגשר, וידווח שבאת אליו כאשר תתקע.
הממונים אין בזמן הזה, ולא צריך להסתכן ולסגור מנורה שלך כדי, שבחושך מרחוק יהיה ניתן יותר טוב להבחין מעטפת אדומה במנורה שלהם – כך "כיבדו" אותם במחסן מינורות.
כך, בלי לכבות מנורה, אפשרי לראות מה אתה עושה, ואז לרדת מהמסוע, לעבור לצד שני של הגשר, להטפס על המסוע מהצד השני ולהגיע לכונן הראש של המסוע, לרדת, לעבור למסוע הבא. וכך, ממסוע למסוע, אפשר להגיע למסוע הראשי, ומשם כבר, להתקשר.
התוכנית היא פשוטה וברורה – צריך רק לבצע!
תיק עם כלים, שהושגו בקושי, למרבה הצער צריך לעזוב, אבל לקחת סכין ופטיש. כריך, שטרם אכלתי – גם אותו צריך לקחת. במימיה שעל החגורה – יש קפה משעורה.
צריך לקחת גם שרידי של "תציל את עצמך": אטב האף ומסכת ההנשמה – לך תדע…
ווקה פיזר הכל בכיסים של חליפת ברזנט, פטיש עם ראש למעלה למגף.
הכל מוכן צריך ללכת.
אבל זה לא היה כך כל!
הנשמה בחזה נתפסה מפחד!
הלב התחיל לתופף כמו אחרי מנה גדולה של קפה משעורה – היחיד שהוא הכיר שהיו נותנים להם.
כיצד להתנתק מהמגן של הסעיף שכבר נטרק והציל אותו? עם מהמגן הזה כבר
שום דבר לא יקרה, הוא לא נכשל אז, ולא יכשל, עכשיו.
התודעה בעדינות שכנעה לא לזוז. אם תזוז, או תזיז את הרגל יכאב מאוד. ימצאו אותך גם כך, וזה יקרה מהר, אבל עד שיש לך את האוכל והקפה, אפשר לא לזוז.
אתה תמתין והם יבואו!
נו, מקסימום, תסבול קצת מרעב!
אבל הלחץ של הסלעים פיזר ספקות!
לחץ אנכי הוליד את הלחץ הצדדי, אשר עבר גם למטה. זה עבר בצורה לא אחידה ובסיסים מכניים של הלבה התחילו "לרקוד" שחלק מהסעיפים נדחף למעלה וחלק התחיל ליפול.
ברגי הידוק בין מרזבי מסוע הברזל פרצו את המתכת ,חלקים שלהם החלו לאט לזחול לכיוונים שונים וכמו הגיליוטינות מקצצות כל מה שעמד בדרכם.
סכנה אמתית חדשה הצליפה את ווקה והוא, לאחר שתפס תיק כלים, "מיהר" להתחיל לנוע.
בכל מקום אפשרי, הוא עבר על ארבע ואיפה שהיה יכול, עזר לרגל הפגועה: גרר או משך, ובמכשולים היה מתכווץ ומעביר אותה קודם. עם זה היה צינור, ווקה פשוט חתך אותו – לחץ בצינורות כבר לא היה, וזה לא היה מסוכן. כאשר מרזבי המסוע החלו לסגור עליו הוא דחף לצד את "הגיליוטינה" באמצעות כלים שהיו בתיק ברזנט.
לעזאזל עם תיק זה, שיקרע הברזנט – המתכת של כלים הגנו עליו מפני המתכת – הרוצחת שהמרזבים שלה למרבה המזל, עדיין התפתלו מהלחץ למעלה.
מה יקרה אם הם ילכו כמו כף של יעה מלמטה, מרימים וחותכים הכל בדרך, ווקה לא רצה לחשוב, מתוך תקווה שזה לא יקרה לו.
בנס או בצירוף מקרים – הוא קיווה שזה לא יגע בו.
כך, כצב מקומט, הוא נדחק ליציאה ונתקל בצימבאליוק שלא ברח רחוק!
הצינור, בדיוק כזה ששבר את הרגלו של ווקה, ניפץ את החלק העליון של פניו.
הצימבאליוק לא סבל!
אז הוא – ווקה, לא לשווא, התחיל לעזוב את ההתמוטטות. אף אחד עד לא ידע דבר, אף אחד לא שם לב שמלבה לא מתקבל פחם!
הלבות אחרות זרקו את תפוקתם על המסוע הראשי, ובזה הכל נגמר.
סדרן של תהליך ייצור לא התקשר, מחשש לגעת בנודניק- מכניקה, משמרת
עדיין לא הסתיימה, ומכונות ההצלה עדיין לא זזו מהתחנה שלהם!
חמשת המגנים האחרונים שנותרו עד סוף הלבה – כ- 3,5 מטר, ווקה שילח את גופו בקו ישר על מרזבי המסוע באקראי, על גבו, אוחז בשתי ידיו את רגל ימין, עם הראש למטה, החליק מתחת לבסיס תמסורת של המסוע הלבה והתיישב עם גבו אל ענק, כמו תוף עבה, גוף חם של המפסק החשמלי שנתן אספקת חשמל לכל הלבה.
התיק נפל לידг!
הקרקע מתחתיו כבר רעדה. מפולת התקרבה למסדרון ההובלה. עד שמסוע הגומי עדיין יכול לשאת אותו אל פני השטח, היה הכרחי לברוח. נאחז בכל מה שהיה יכול להיתפס, ווקה הזדקף על רגל אחת. הוא משך את עצמו בעזרה ידיים בשרידי מסגרתה מסוע מגרד, שבצבץ מתוך הלבה, והיטה את עצמו מעל המסוע – גומי מצילת החיים, שרצה למעלה, החוצה.
אך הוא – אבה מכיסים ממולאים, עם תיק שגלש מהכתף, עם רגל שבורה הצליח להיתפס על המסוע מבלי לקצר את חוטי עצירת החירום שלה, הוא לא יודע. אבל הוא נסע בצורה עלובה מאוד – על הבטן, מתנגש עם פנים לא מוגנים בגשר.
הוא רק הספיק להתהפך על גבו, ומעט להרים את ראשו.
מכה גולשת ראשונה נחתה על קסדתו. חוליות חרקו, בראש החלו צלצולים, אבל הוא נישען על הגשר, ווקה התיישר בעזרת המסוע שהמשיך לנוע מתחתו. התיישר, והוא, המום מן המכה, ראה איך מתקרב אלו חיבור מתכתי של קצוות מסוע הגומי.
קצותיו היו מעוקמות, עם ברגים ומסמרות בולטים מעבודה ממושכת וזה היה יכול לקרוע לו חצי מהתחת.
לפתע, מהירות החיבור ירדה וווקה, בלי לחשוב פעמיים, פנה הצדה, זרק את הרגליים מהמסוע, ותוך החזקת רגלו הימנית באוויר, דחף את עצמו מהגשר לריצפה.
החיבור לאט שחה מתחת לגשר.
המפולת היגיעה למסדרון ההובלה ראשי – ניחש ווקה. זה הוא שבולם את המסוע ואם זה ימשך היא בקרוב תעצור בכלל. זה יגרום להתחממות ולשריפת המנוע תחת עומס יתר.
יכולה להתחיל שריפה!
בזה, שההגנה לא תעבוד, חשמלאי – תורן של המכרה ווקה מאקוור היה בטוח – הוא, בצו של קראויץ – מהנדס החשמל הראשי של המכרה, בעצמו עשה חיבורים פחות רגישים.
לאחרונה קראויץ התעקש על כניסתה של מערכת חדשה לניהול קווי המסוע. המערכת לא הייתה גמורה, עדינה בתנאי המכרות, ומפונקת בניהול.
אבל כבר היה דיווח על אוטומציה, כבר פוטרו נשים, שידנית ידעו לכבות ולהדליק את המסועות, כבר נישפך גשם של מדליות ופרסים, ממשרדי השר עד לווקה עצמו שקיבל עשיריה.
היה צריך להציל את המצב וקראויץ הגיש הצעת איול – רציונלית ("רצוחה – קאצוחה" צחקו אלה שהבינו מה זה שווה כ"קאצוחה" בסלנג של כורי פחם זה חתיכה בול עץ שאין לו שימוש).
קראויץ קיבל כסף גם עבור "רצוחה" וווקה עכשיו, היה צריך, כדי לעצור את הסרט הנע, לקצר בין חוטי התיל שהיו לכל אורך של הסרט.
הוא החליט לעשות את זה ברגע האחרון, כאשר תמסורת של הסרט כבר לא יוכל להתמודד עם העומס שנפל עליה ועוצר בעצמו.
הוא הצליח להגיע עד המסוע הבא ואז עצר את הסרט.
לאחר מכן, כבר בזהירות, עם כל "שירות", ווקה היטפס על המסוע הבא, ובכל "הנוחיות" נסע עד הגשר שהיה מול תחנת שאיבה המרכזי.
המסוע לא היה מהיר – פחם מהלבה של פיודורנקו הלך למעלה בקצב נורמלי – 4 טון לדקה וווקה היה יכול לרדת ממנו עם כל אמצעי הזהירות.
בתחנת השאיבה הראשית היה טוב!
הייתה עגלה על הפסים שאלה העבירו מנועי חשמל. אפשר היה לשבת, להניח בנוחות את הרגל שנפגעה, ובעזרת הרגל הבריאה לדחוף את העגלה עד לטלפון שהיה קרוב ליציאה למסדרון האוורור.
היציאה היתה סגורה בעזרת דלת מקרשים ומכוסה בחתיכות המסוע מגומי. היא נשארה סגורה בלחץ האוויר ממסדרון האוורור, אבל האוויר עבר ואפשר היה לנוח מאוויר חם, ולח, אשר ספג ריחות של ריקבון, שמן מכונות מחומם יותר מדי, ציוד חשמלי שנשרף, גזי הפליטה והשטן יודע מה עוד שנאסף באוויר של מסדרון הובלה.
היה שם טלפון, ספסל, שולחן, לעתים קרובות עברו שם אנשים!
שם הייתה תאורת חירום!
ווקה התיישב ליד השולחן, הניח אליו מהכיסים כל משהפריע לו ועשה מה היה צריך לעשות לפני זמן רב – לדווח על עצמו לממונה על תהליך ייצור ששלח אותו, לפי הצורך, לכל מיני לבות.
אחרי – שדיווח על המקרה, ווקה ביקש עזרה משום שבעצמו הוא לא היה יכול להגיע ל"קרוצה" – כך כינו הכורים את הקרון, שבעזרתו במדרון של אוורור, הם עלו על פני השטח.
במהלך הדיווח, הוא כבר שמע את לחיצות מתגי הבקר של הממונה על תהליך ייצור, שהפעילו את כל הטלפונים ברחבי המכרה, אך התחילו לצעוק על מה שקרה, בלבות ובמסדרונות חדירה שהיו קרובים ללבה של צימבאליוק.
ווקה כיבה את הנורה כדי לשמור על סוללה. תאורת חירום היתה מספיקה.
הביט סביבו!
בחושך שהתקרב נצצו עיניים אדומות של חולדות המתרוצצות.
הם היו בכל מקום, אלו, "כלבי השטן", ידע מראש על הסכנה שמתקרבת אך בלבה מכני לא היו יכולים להתיישב.
שם, בין המתכת, לא היה להם מה לאכול.
ווקה שלף מכיסו את הכריך הכתוש שלו, פתח את העיתון שעטף את הכריך, החזיק בידיים שחורים ומלוכלכים את העיתון מלמטה ואכל את הכל מה שהיה יכול לתפוס בשפתיו, כמו סוס.
את השאר, השליך יחד עם עיתון לפינה.
לחולדות!
הנה עבר בריצה פיאודורנקו שבדר הבטיח שציווה לאנשיו להכניס את ווקה ל"קרוצה".
לבה של פיאודורנקו היתה ידנית, היו שם הרבה אנשים ויהיה קל להתחלף, ולעזור אחד לשני על מנת לגרור את ווקה ל"קרוצה".
"קרוצה" המילה ברומנית – כלומר עגלה, מפני שבעת שנסעה הכורים, כלל לא מפונקים, לא עמדו בטלטלה ורבים, למי שעדיין היה כוח אחרי משמרת, עלו ברגל.
הנה עברו בריצה אנשים של פיאודורנקו והצביעו באגודל לאחור- הבאים יעזרו לך. הנה בשקט עבר בריצה גם המחסנאי מאמדוב.
הבאים לא יהיו ניחש ווקה.
הכילים החזירו כולם!
הכורים בלבה אין!
משהו היה לא בסדר!
סיוע הדדית של הכורים לא עבד!
לפתע כבו האורות והושתקו מנועים של המשאבות.
מה קורה שם למלה, הם השתגעו, מה, התחילה המלחמה?
כך אפשר להציף את המכרה!
ווקה הרים את שפופרת הטלפון לממונה על תהליך ייצור. ענה כבר דמיטריוק. המשמרת נגמרה והקודם כבר ברח. כדי שתקרית לא תירשם במשמרת שלו.
"מה קורה", צרח ווקה, "למה אף בן זונה לא עזר לי לצאת מכאן"?
דמיטריוק אפילו לא ידע על קיומו, אבל ניסה בכבוד לצאת מהמצב, וסיפר שמצילים כבר בדרך והם באים לקחת אותו.
– טוב, נחכה, חשב ווקה כשנרגע מעט!
בדממה הפתאומית נשמע רק ציוץ של חולדות.
האוויר ממסדרון האוורור הפסיק להגיע – המאוורר הראשי הפסיק לעבוד.
הם כיבו את החשמל בכל המכרה קפא ווקה. ציוץ של החולדות גבר. ווקה השפיל את מבטו. החולדות נהיו שטיח אינסופי – הם עזבו את המקום שהולך למות.
-" לעזאזל", חשב הוא.
אין מה לחכות לסיוע, צריך להציל את עצמו!
הוא נזכר שיש לו קפה, שתה קצת, והרהר מה לעשות. לכאב ברגלו הוא כמעט התרגל ככל האפשר, והיא כמעט לא מנעה ממנו לחשוב.
והוא חשב על קביים. עבר שוב על עגלה למנועי חשמל, מצא שרשראות שבעזרתם משחו את המנועים. טוב שתאורת חירום הייתה מספקת, גם ועיניו התרגלו לחושך וגם והמקום היה מוכר.
זה הוא, ווקה מאקוור, בן האדם ביש מזל, שלא מצליח להיות סטודנט לרפואה, לימד את הכורים להשתמש במקבילית הכוחות.
כשהם שלחו את הטירון להחליף מנועי המשאבה ששקלו 500 ק"ג, הוא עשה את זה באמצעות שרשרת ארוכה והמשקל שלו עצמו.
עכשיו הוא החליט בצורה כזאת לשבור את הקרשים מהלוח של דלת המכסה למסדרון האוורור.
מצא אחת שהתאימה באורך, ותקע בה במברג – זה יהפוך לידית של הקב. מעל ומתחת לידית הוא פיתל וסיבב חוט שהקרש מאורן לא תתפוצץ בדרך.
כך נעשה שימוש לתיק כלים שהוא חשב להתפטר ממנו עוד בלבה.
הוא הפעיל את המנורה, שהאירה חלש יותר, ועשה את הצעד הראשון במסדרון האוורור לכיוון ה"קרוצה".
זאת הייתה עליה, לרקוע היה צריך קרוב ל- 50 מטרים, ומעת לעת, הוא נשען על הקיר כדי להירגע, לנוח ולהסתכל מסביב.
תחנת השאיבה הייתה בנקודה הנמוכה ביותר, כדי ששאיבת המים תהיה יעילה ביותר.
כשהוא כבר, כמעט הפסיק לראותה, הוא ראה שני אורות אחרים שזהרו צמוד לתקרה של המסדרון. מישהו ניסה בשחייה לעבור לתחנת השאיבה עד שהיא לא הוצפה לחלוטין. הם נכשלו וווקה ראה איך הנורות הללו נעלמו לתמיד. הצלת ציוד, אשר ניסו להשיג על ידי כיבוי המתח, עלה בחייהם של עוד שניים.
מה הוא יעשה כאשר יגיעה ל"קרוצה" הוא עדיין לא ידע, אבל קיווה למצילים, למזל, שעדיין לא אכזב, לאל היהודי, שהוא פתאום התחיל לחשוב עלו ושלא יודע עליו שום דבר.
הוא ידע על ארבעה הרוגים, וזה כבר היה מקרה חרום בקנה מידה לאומי.
יכרתו את ראשיהם הוא חשב!
והנה ה"קרוצה"!
ווקה נשכב על הספסל שלה ונח. רגלו הבצקתית כאבה, כאב כל שריר בגופו חבול ותשוש, וביקש מנוחה, ראש כאב, והיו לו סחרחורת.
-"עכשיו רק חסר הרעלת גזים" הספיק לחשוב בשיקול דעת וחבש המסכה של "תציל את עצמך". הוא נשם מעת אוויר מטוהר, התעשת, החליט לנסות להשיג את דמיטריוק ולנסות להכריח אותו להפעיל את ה"קרוצה"!
הוא החליק על הישבן לצד השני של המושב, הושיט את ידו אל הטלפון שהיה תלוי על הקיר, הוריד את השפופרת, את המסכה, ובלי הקדמה התחיל לקלל בכל הקללות שידע וששמע את כולם מי שרימה אותו היום, מי שממשיך לעשות את זה עד עכשיו, ודרש מיד להרים את ה"קרוצה".
טוב שהוא לא יצא ממנה!
אידיוט דמיטריוק אפילו לא חשב שבן האדם יכול להיות סמוך. מופתע, הוא אפילו פלט – "אתה עדיין בחיים?"
ה"קרוצה" זינקה, היד של ווקה עם שפופרת כמעט נתלשה, והתחיל לעלות!
הוא עזב את השפופרת, חבש המסכה, נרגע, והרשה לעצמו לאבד את ההכרה.
התעורר הוא כבר על אלונקה, ומיד עצם את עיניו מפני אור היום המסנוור.
אחר – כך יהיו שאלות, דיבורים רכילות, אבל זה יהיה אחר – כך!
עכשיו הוא נשם אוויר צח, יכול לראות שמיים כחולים ולא לחשוב על הצעד הבא על מנת לשרוד.
הוא כבר הציל את עצמו!
בעצמו!