יום בחיי

עברו שלוש שנים מאז התאונה, אם נדייק שלוש שנים וחמישים ושתיים יום. אבל אין יום שלא עובר שאני לא חושב עליה, ואני היחיד.
זה מרגיש כאילו כולם כבר שכחו ממנה והמשיכו הלאה, דוד נסע לקנדה והתחתן, יוסי עובד באיזה חברת הייטק מצליחה ,ועובדיה, עובדיה שהיה החבר הכי טוב שלי, עובדיה העד שלי בחתונה, עובדיה החבר שהיה בא כמעט כל ליל שישי לאכול עם המשפחה שלי סעודת שבת, עובדיה שהיה הנהג, כבר שנה וחצי לא שמעתי ממנו.
אפילו האחים שלי לא מבקרים אותי כמעט, אסף מגיע בערך פעם בחודש, תלוי במריבות שלו עם אשתו (הוא נוהג לספר לי עליהן בהרחבה למרות שאני תמיד לטובתה), יובל נסע לפני חודשיים לטיול של אחרי הצבא, טרק של חצי שנה באוסטרליה, ועמית, עמית עוד מגיע לבקר מדי פעם אבל תמיד עם אותה הבעת רחמים מגעילה שגורמת לרצות להקיא את הארוחה של שילשום.
היחידים שבאים לבקר הם אימא ואבא, אימא מגיעה כל יום בשמונה וחצי בבוקר והולכת בערך בעשר בערב, אבא מגיע אחרי צהריים לא בזמנים קבועים. הם תמיד אוכלים איתי ואנחנו יכולים להעביר שעות של שיחה קולחת על נושאי היום, מי התחתן עם מי ולמה לי לא היו אישה וילד, לא משנה מה אני אומר לא משכנע אותם, זה כמו לדבר לקיר.
בערב תמיד מגיעה האחות השותקת. "ערב טוב" אני מנסה לפתוח בשיחה, היא מתעלמת, "אמרתי ערב טוב" ניסיון שני קצת יותר מוצלח מקודמו, היא מיישרת אליי מבט עינינו נפגשות, אבל הרגע עבר והיא חוזרת לעבוד. רק איתי היא ככה עם שאר החולים במחלקה היא דווקא מאד פטפטנית, עם מר כהן והשיחה על הנכדות שלו, יגאל בן השבע עשרה שמדבר תמיד על חברה שלו וכמה שהוא אוהב אותה. ורק איתי היא שותקת.
זורק מבט לשעון, שמונה עשרים ותשע , עוד דקה אימא מגיעה.
"מה שלומך מתוקי" אימא נכנסה עם השאלה הקבועה שלה, "חי, נושם, קיים" עונה כבכל בוקר, "איך אתה מרגיש?" היא שואלת, ואני עונה כהרגלי בקודש "מיליון דולר", הוא זורקת לכיווני חצי חיוך מעבירה את האצבעות שלה בשערי ומתיישבת.
והנה האורח האהוב עליי, הרופא שלי ד"ר לוי, אימא נעמדת והוא שואל " מה שלומנו הבוקר?" בקול הבס המגניב שלו, אימא ואני עונים בייחד "חיים" אני מחייך אבל אותה זה לא מצחיק, לידי זה מרגיש כאילו כולם איבדו את חוש ההומור, היא מסתכלת עליי במבט חמור ואז אל הרופא "מה שלומו?" היא שואלת בתחינה כאילו אני לא בחדר, כאילו אם היא תתייחס אלי רגע כאל חפץ זה יהיה יותר קל, "ללא שינוי" הוא עונה לה, היא מסתכלת עליי עם דמעות בעיניים, "אל תבכי" אני אומר לה אבל זה לא יעצור את הדמעות, כל בוקר אותו דבר.
כבר שלוש שנים וחמישים ושתיים יום אימא בוכה בשעה שמונה שלושים וחמש ליד המיטה שממנה ככל הנראה לא אזוז, כבר שלוש שנים וחמישים ושתיים יום אני חי בבועה שלא יכולה להיפתח אל העולם שבו כולם חיים, כבר שלוש שנים וחמישים ושתיים יום אני צמח.