"יומן החיים"-פרק 39:"תמשיך הלאה"
שלום יומני…מה איתך??,מקווה שטוב…כי מצבי לא הכי בשמיים…אני…אני לא מצליח לחשוב באופן צלול כבר הרבה זמן מפני שאני טרוד…שגופי כבר אינו סוחב בעלייה.
גופי כבר זמן מה…שבור ועייף…איני נותן לו מנוחה…ואין מה לעשות גם אני איני מקבל מנוחה,כל הזמן,תלך שם ותלך לשם,תביא את זה ואת זה אבל לא את זה כי זה מה שאתה רוצה אבל לא אנחנו.
יש בגופי צלקות…בכמויות…שאיני כבר לא זוכר את המספר שלהם…ולא הגודל של הצלקת הוא זה קובע כמה כאב לי…ואיך זה קרה…וכמה זה גרוע…אלה מה שקרה באותו רגע שקיבלתי אותה זה מה שקובע…יש לי ברגל צלקת שקיבלתי ממדוזה,הייתי בן שלוש אז אם אני זוכר נכון,היה זה לילה…אההה והיינו בים…אני אמא שלי ואבא…זה בין הזיכרונות היחידה שלי מאותה תקופה…ולפי הגיל…זה ממש קרוב ליום שבוא הם החליטו להתגרש…,בקיצור יומני…את הכאב ואו אם זו הייתה מדוזה גדולה או אם הייתי בסכנה…אני לא זוכר,וזה היה בחלק של העקב….שברגל ימין. אני רק זוכר את הרגע וזה שהוא היה משמעותי בשבילי… זיכרון ילדות שלי.
יש לי צלקת בצלעות…מזה שנדקרתי…לא משהו רציני…ולא איזה ניסיון התנקשות בחיי…והצלקת הזו…עד היום אני לא זוכר כלום ממנה…לא זוכר איך הייתי באותו רגע…אבל רק זוכר למה ואיך.
החיים שלנו מלאים בסימני דרך…בשוולים סלולים מראש על ידי הגדולים מאתנו…ואני בחורים אם ללכת אחריהם…או אחרת…אז אגלה לך סוד…אני הייתי צריך לסלול דרך חדשה…כדי שהיה דרך טובה יותר לבאים בתור…כי אני סללתי אותה…לא בשבילי…אלא בשביל הבאים אחרי…הם רבים יותר ממני…הם היו צעירים יותר ממני…מפוחדים יותר…חלשים יותר…לכן עשיתי את הכל בשבילם…אני הכנתי את השביל…שלא רק יעשה את החיים שלהם לקלים…לא ולא…נתתי להם גם קושי בשביל שלי…כדי שיהיו מוכנים להחליט ביום מין הימים מה הם רוצים.
אני את שלי עשיתי ועושה…ויש לי מספיק עדים בשביל זה…אם זה על גופי…אם זה מהסובבים אותי…אלה שמוכנים לדבר איתי לפעמים…ואתה…יומני…ולכן אני רגוע,את שלי הכנתי…עכשיו תורם…לשפר את השביל שלי…שיהיה מעניין יותר…אך לא קל יותר…שיהיה יציב יותר…אבל לא רך יותר,שיוביל למחסה…אבל שלא יצור לך אותו.
החיים הם טובים…מעניינים…קשים וקלים באותה מידה כמו טוב ורע כמו כל דבר…הידע שלנו והכוח שלנו,שלך ושלי יומני,הוא מה שדרוש כדי להנות משקיעה יפה או זריחה,מציוץ ציפורים או קולות הבנייה,הכפר או העיר…את זה כל אחד יכול להחליט,אבל הם כל אחד יכול להחליט שהיה לו קל?!,לפי דעתי לא…טוב אתה יכול להבין לבד למה אני לא מאמין…אבל אם כן בכיף…אבל רק שיחשוב על הדבר הבא,אם יבחר בדרך הקלה…איך ידע הוא להיות מורה דרך לבאים אחריו?,איך יכול להכין את ילדיו לעוף גבוה,יותר מיזה,איך ידע הוא לעזור לעצמו כשהשביל שלו יגמר.
ואני לא אומר עכשיו לך תעשה אקסטרים או תהמר הכל על קלף אחד,אלא פשוט אם אתה נפצע,תעמוד בחזרה,עוד מעט תגיע כנראה עוד חבטה,ואם תהיה מספיק מוכן תוכל להדוף אותה ואם לא אז זה בסדר פשוט אתה תתחזק מזאת ומזאת,כל עוד תמשיך לעמוד ותמשיך להסתכל קדימה לא משנה,גם אם כל הגוף כואב,אז אל תקום תן לו טיפה לנשום,אל תהרוג את עצמך אבל תמשיך לעמוד…תמיד תמשיך ללכת ישר.
תגובות (0)