יומנה של killer queen- פרק 3- חברים!

אמא שלי לא אוהבת את הקשר שלי עם המחנכת לשעבר. כששאלתי אותה למה היא אמרה: "זה פשוט מוזר". "ומה רע בזה?" אמרתי, "אני לא יודעת, זה פשוט לא נורמאלי" היא השיבה. אני חושבת שיש לה סיבה אחרת. להגיד לי לא לעשות משהו כי זה לא נורמאלי נשמע לי לא הגיוני. אני לא יודעת מה הסיבה האמיתית שבגללה היא לא רוצה שאפגש איתה, ואני גם לא מחטטת. אני לא רבה עם אמא שלי, ואם היא אומרת לי לא להיפגש איתה אני אקשיב לה כי היא אמא שלי.

וחוץ מזה אנחנו עדיין יכולות לדבר בטלפון, למען האמת זה מרגיש לי קצת יותר בנוח ככה. ובכלל יש דברים שמעסיקים אותי יותר עכשיו, כמו הלהקה שלי. אנחנו עוד לא סיימנו להלחין את השיר החדש שלנו, ואנחנו צריכים למצוא כבר זמן להיפגש כדי לסיים להלחין אותו. וגם בקרוב תהיה הבחינה שלי למגמת מוזיקה, ואני חייבת להתכונן אליה. בקיצור אני בלחץ של זמן כל היום, זה מעצבן ויחד עם זה מספק מאוד.

למרות שאני בלחץ של זמן כל היום, אני מצליחה למצוא מדי פעם כמה דקות חופשיות, וכשהן לא מספיקות לאימון נגינה או אימון שירה אני מנצלת אותם להתכתבות. יש אתר שאני אוהבת ואפשר לשאול בו שאלות ולקבל תשובות מגולשים, ויש ו גם צ´טים. שם הכרתי שני חברים שלי, שלא נפגשתי איתם מעולם בגלל סכנות האינטרנט.

יש חברה אחת, שאומרת שהיא רוצה להיות זמרת. אין לה כל כך ניסיון במוזיקה ולי יש קצת. בגלל זה היא שולחת לי הקלטות שלה שרה ואני נותנת לה ביקורת וגם עצות. לפעמים גם אני שולחת לה הקלטות שלי והיא נותנת לי תגובות. חוץ מהעניין של השירה אנחנו מדברות על כל מיני דברים כמו בית ספר, מפורסמים, תוכניות טלויזיה, חברות, טקסים ובכלל מוזיקה.

למען האמת, שמתי לב שהכי קל לי להתחבר לאנשים שאפשר לדבר איתם על מוזיקה. למשל החבר השני שלי שהכרתי באתר, נמצא במגמת מוזיקה בתיכון שאני רוצה להתקבל אליו. איתו אני מדברת בעיקר על המגמה, אני לא מכירה אותו הרבה זמן. הוא שולח לי הקלטות שלו ושל ההרכבים של המוזיקה במגמה, ואני שולחת לו הקלטות שלי, שרה או מנגנת שירים שאולי אבחן איתם למגמה.

אני לא ממש מכירה את מי שאני מתכתבת איתם, מעולם לא פגשתי אף אחד מהם, אבל אני מרגישה שהם הכי קרובים אלי, ושהם החברים האמיתיים שלי שלהם אני יכולה לספר כמעט את הכל, הם כמעט מחליפים את המחנכת כשהיא לא פנויה לדבר איתי.

זה לא שהחברים בכתה הם לא חברים אמיתיים. החברים שלי בכתה בסדר גמור ואפילו מדהימים! אין אצלנו מעמדות בכתה, כל אחד יכול לבטא את עצמו. זאת אומרת, יש אצלנו את אלה שבדרך כלל מגדירים כ"חננות", שהם בדרך קבוצה קטנה ומתבודדת שאני חלק ממנה, ויש את מי שקובע את כל המסיבות, ויש את החתיכים והחתיכות ויש את העשירים והספורטאים, אבל מה שיפה בכל זה, זה שאנחנו יודעים לקבל אחד את השני. ההבדלים בין המעמדות תלויים בהעדפות של מי שבאותו מעמד בקשר לבילויים בשעות הפנאי וכאלה, אבל אין הבדל ביחס של כל תלמיד לתלמיד. אנחנו מאוד מגובשים וכולנו חברים מאוד טובים. אני יכולה להיות בכמה מעמדות וכל פעם להצטרף לאיזו חבורה שארצה, בכל מקום יקבלו אותי, אפילו אם אהיה נכה או מוגבלת בצורה כלשהי. זה דבר מאוד מיוחד בכתה שלנו. הבעיה היא שאין הרבה מוזיקאים. חוץ מהלהקה שלי אין לי כמעט עם מי לדבר על מוזיקה שזה מה שמחבר אותי הכי טוב לאנשים. אני אוהבת להיות עם הלהקה שלי, אבל חוץ ממני כולם בנים שם וזה לא תמיד מתאים שנסתובב יחד. בשנה הבאה, אם אני אתקבל למגמת מוזיקה, אני אהיה בכתה שבה כולם מוזיקאים וכולם מדברים על מוזיקה, ואני כבר כל כך מחכה שזה יקרה! אני כל כך רוצה להתקבל! כרגע אין דבר שיעשה אותי מאושרת יותר מזה!


תגובות (2)

העלית פעמיים… ואל תעלי במרווחים כל כך קטנים, או שתעשי פרקים כפולים, תני ליומן לצבור קוראים….

15/04/2014 20:01
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך