ילדת הנצח הנרקיסיסטית – פרק ב

זה לא היה עד התפקידים העלובים שהתמיינתי אליהם בצבא שהבנתי שאני סתם עוד ילדה.
המחשבה חלפה בראשי כשעברתי שוב ליד הבניין של הגימנסיה וראיתי שקישטו את המחששה בציורים בודהיסטיים סטייל ילדים היפסטרים שראו את החיים כולם דרך משקפת טאמבלר ורודה.
וואי, כיתה י'ב. כמה זכרונות פחות דוחים. בכיתה י'ב התחברתי עם דורון. נדמה לי שהיה לו קראש עליי כי אמרתי איזה יום שאני אוהבת לימונדה ושתיתי לימונדה ויום למחרת אני רואה אותו נכנס באיחור אופנתי לשיעור אנגלית עם לימונדה ביד. חוץ מזה, היה לו נוהל לבהות בי כל זמן שחשב שלא שמתי לב. כולם קראו לו דורון, אבל האמת שהשם שלו היה דור. דור רון. אי-שם בחטיבה, כשעוד היה ילד שמנמוך עם סין במקום שין ותספורת קסדה, הדביקו לו את הכינוי.
פתאום קיבלתי ווטסאפ מאילן: "אני רוצה לצאת בואי כבר".
נזכרתי בזה שדורון היה קופץ אלינו כשאילן עוד היה פחות חרא ממה שהוא היום. כן הייתה תקופה כזאת, לפני שליאן נולדה. גם אילן למד באותו בית ספר ארור, אבל משום מה לאורך כל אותו הזמן לא נוצרה בינו לבין דורון שום אינטראקציה, הם בכלל לא ידעו אחד אודות קיומו של השני, זה קצת הצחיק אותי כי לדעתי הם היו ממש דומים, אמנם לא באישיות אבל בחיצוניות. שני שמנמנים לשעבר. אילן לא כל-כך לשעבר. ודורון פשוט עשה מלא ספורט אז הוא היה שילוב של שרירים ושומן. ושיער. המון המון שיער. הוא היה הראשון בכיתה שהייתה לו היכולת לגדל זקן מלא והוא נישאר איתו עד אחרי הצבא.
לא רציתי לחזור הביתה. רציתי להמשיך ללכת. להמשיך להיזכר בשנה ההיא, שבסופה התבשרתי שאני מארחת יצור חי בגופי, קצת לפני חופשת הפסח. אילן מעולם לא סלח לי שלא הפלתי. הוא גם לא יכול היה לסלוח לעצמו לו היה מותיר אותי לגדל אותה לבד, אבל אני מודה שהיה עדיף ככה. אילן החליט להתקשר כי סיננתי אותו בווטסאפ.
האינסטינקטים שלי כמעט הובילו אותי לזרוק את הנייד שלי לפח שבו כיביתי את הסיגריה שבפי.

"מה אילן?" לבסוף עניתי.

"ראיתי שקראת את ההודעה שלי! אני רוצה לצאת! גם לי מגיע! תפסיקי לתקוע אותי עם הבת שלך!" הבודדים שעמדו סביבי הביטו בי במבט מרחם למשמע צרחותיו.

"תתקשר לבייביסיטר, אני בזמן איכות", עניתי.

"זמן איכות בתחת שלי! תתקשרי את לבייביסיטר ותוך כדי בואי לפה, אני לא מחכה עוד דקה אחת!" הוא ניתק.

נאנחתי והתחלתי לפסוע חזרה הביתה. תוך כדי התקשרתי לבייביסיטר שהייתה הבת של השכנים ממול. היא לא אהבה לבוא אלינו במיוחד, לה ולהורים שלה הייתה הכרות מיוחדת עם הצרחות של אילן ששמעו כשיצאו להוריד את הזבל. אמא שלה אפילו נתנה לי את המספר של נעמת כשעליתי איתה במעלית פעם אחת. מאז אני לא עולה איתה יותר במעלית.
בכל אופן, הבייביסיטר, מיכל, סיננה אותי. ראיתי שהיא התחברה לווטסאפ דקה אחרי שהתקשרתי אליה.

בחוסר רצון אבסולוטי, גררתי את הרגליים שלי אל תוך המעלית. אותה המעלית שאמא של מיכל נתנה לי את המספר של נעמת בה. זיכרונות חמים. יותר חמים ממה שעמד ליפול עליי ברגע שאפתח את הדלת ואילן ואני, הBFFS נפגש.

"סוף סוף!" הוא עמד במפתן הדלת, לבוש ומוכן לצאת כבר. הוא אפילו לא טרח להשגיח על ליאן בזמן שחיכה לי שאשחרר אותו מ"עוולו". בסך-הכל גם הבת שלו.
כשהוא הלך זה גרם לי לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה מזיין אותי. מה אם זה היה מסתכם בזה שאנחנו הולכים לנשף יחד וזהו?

ליאן נרדמה והחלטתי להתקשר לדורון. גם לדורון היו שתי עבודות. בבוקר, מקעקע, ובלילה, דופק משמרות במטבח של המסעדה האירית ההיא ברחוב הארבעה.

כשהוא ענה, אמרתי לו שאם יש לו עכשיו זמן פנוי הוא יכול לקפוץ אלי. הוא ענה שעוד 20 דקות באה אליו קליינטית עם רעיון גראנדיוזי ושהוא חייב לסיים את הסקאץ' שהוא עבד עליו לפני שהתקשרתי. אז אמרתי שטוב וסגרתי.
יכולתי להודות שמבאס להיות די חסרת חברים, ושחבל שבזמן הזה, שכולם עשו צבא והכירו מגוון של אנשים מכל המדינה, אני נתקעתי על המרכזניקים והצפונבונים של תל אביב. שבתאכלס לא היה כזה הבדל. המרכזניקים ניסו להתנשא כמו הצפונבונים והצפונבונים ניסו להיות זורמים ומגניבים כמו המרכזניקים שמבחינתי, הגבעתיימית (ככה אומרים את זה? תושבת גבעתיים אולי?) במקור, הם היו אותו דבר. או שלא.
דורון היה צפונבון, אילן מרכזניק. דורון היה פוץ ביישן עם כישורי ציור ובישול די סבבה, ואילן פשוט אחלה גבר (ככה חשבתי בהתחלה) עם ביטחון עצמי וניסיון חיים. אה, וחוץ מזה, דורון היה די סטלן. זה התחיל מזה שכשישבתי לידו יכולתי להריח ריח סיגריות כבד נודף ממנו. אבל יכולתי להישבע שבחיים לא ראיתי אותו מעשן, גם החבורה שהוא היה שייך אליה לא היו בדיוק הטיפוסים שמעשנים. רק מאוחר יותר דיברנו על זה, והוא סיפר שהיה מעשן בסתר כי הוא טיפוס די דיכי, אבל ממש לא רצה לעשות את זה מול כולם.

ניסיתי להשכיח את דורון והעיניים התכולות הטהורות שלו מהראש שלי. והחיוך הטהור. והקול המעצבן ובכל זאת מרגיע. מפה לשם תפסתי שנ"צ לאיזה שעה וחצי עד שליאן התחילה לבכות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך