לא רציתי לאכזב אותה.

מבטי היה שמוט במהלך היום. לא משנה לאן הלכתי, איפה הייתי, לאן מחשבותיי נדדו, ראשי היה שמוט אל הרצפה. אז בערב, היא שאלה אותי, למה ראשי שמוט.
אז עניתי לה, "כי אני כלום", והיא לא הבינה.
"גם כלום יכול להסתכל קדימה," היא אמרה לי. אבל אז אני לא הבנתי. למה שלכלום יהיה מגיע?
הרי הוא כלום. כלום לא עושה כלום, לכן הוא גם לא משיג כלום.
כלום לא חושב על כלום, לכן אם כלום היה קיים בצורה ממשית – הוא היה גם עושה כלום. הוא לא היה מסתכל קדימה, הרי לא יקרה שם כלום.
אבל היא לא הבינה אותי. ואני לא הבנתי אותה.
"למה את חושבת שאת כלום?" היא שאלה אותי, כשבאה לבקר כמה ימים אחרי.
"כי אני מתאימה להגדרות המומצאות שלי לזה," התחלתי להסביר לה.
"אני לא עושה כמעט כלום, לכן אני לא משיגה כמעט כלום, וגם חושבת על כמעט כלום."
היא עדיין לא הצליחה להבין. הכל היה ברור כשמש.
"אז את כמעט כלום, לא כלום מוחלט!" היא ניסתה לעודד אותי.
"הכמעט כלום הזה, שאני עושה, אלו צרכיי הבסיסיים. הכמעט כלום שאני משיגה, זה אי מוות. ומה שאני חושבת עליו, זה מתי ואיך לקיים את צרכיי." ניסיתי להישאר רגועה.
איך אפשר להבין את הכלום הקטן הזה? הדבר הזה, הוא כמעט כלום להבנה.
יש דברים רבים אשר קשים ממנו, ואותם היא מבינה ומצוין.
"לכן לא מגיע לי כלום, כי אני לא עושה שום דבר מלבד להשאיר את עצמי חיה."
"אז למה את לא מפסיקה?" שמעתי איך היא נחנקת מגוש בגרון. דמעות קטנות נוצרות בעיניה.
"אני לא יודעת." קולי אדיש מאי פעם. באמת שלא ידעתי.
לא ידעתי עד עכשיו.
סימסתי לה את התשובה, כמה דקות אחרי שהיא הלכה. 'לא רציתי לאכזב אותך', כתבתי לה.
והיא ענתה לי: 'זה בסדר. לא תאכזבי'.
כתבתי לה חזרה באותו הערב. אולי היא אמרה את זה כדי לרצות אותי?
אבל זה לא ריצה אותי. גם אני לא הבנתי אותה.
היא כתבה, אחרי כמה שאלות ומשפטים מוזרים מצדי, שהיא בטוחה.
אז הפסקתי, כדי לא לאכזב אותה.