כמה מילים

יש בכל אחד רצון שהוא לבטא את עצמו. מחשבות שצצות פתאום, רעיונות שאולי באמת הולכים לשנות דבר מה לטובה בעולם חסר התקווה הזה, ובעיקר רגשות. הרצון הזה כה עז עד שאפשר להגיע לפגיעה נפשית עצומה ללא ביטוי כל אותם אמוציות. רובם לא יסגירו את אשר נחבא בתוכם עקב תובעניות החברה שלנו. במקום בו אין צורך להרגיש פחד, הוא העיקרי אצל כל אותם ביישנים. אצלי הבעיה היא אחרת. ביישנית? אני? טוב, אולי. למען האמת אישיותי מורכבת מכמה שקרים ועוד הרבה מסילופי האמת פה ושם. אבל זה רק פה ושם, אני מבטיחה! הו, רגע- אינכם יכולים לדעת זאת. כמה חבל. כפי שאמרתי, איני ביישנית. אולי אחרים יחשבו כך, אך אני מחשיבה עצמי כמנומסת. טוב, לוקח זמן להיפתח אל החברה הטיפשית הזו שלנו. עם הזמן פיתחתי מנגנון שכזה בו איני יכולה להיפגע מכלום. יגידו מה שיגידו, הישר אל תוך פניי או מאחורי גבי במזיד- זה לא יזיז לי עפעף. בעצם אולי רק אחד אך תכף ומיד יחזור למקומו. בתוך תוכי ידיעה כי אני בעצם כלום ושום דבר. לא עשיתי דבר שראוי ל100 עגול. אני אומרת זאת בעוד שאינני מבינה את משמעות הביטוי מאה עגול. הרי מאה כולל בתוכו אחד, אפס ועוד אפס. 2 אפסים מילא, אבל אחד? אחד מורכב משני ישרים לכומר 100 אינו עגול. אמשיך. התאמצות? כבר אין כזו אצלי. פעם הייתי שאפתנית. פעם רציתי 'לטרוף את העולם'. עם הזמן הבנתי שהעולם גדול מידי בכדי לאכול אותו. מרגיש כאילו אפלה קודרת יורדת אט אט על הלב שלי ועוטף אותו ברוך ואהבה מזויפים שיתגלו כשקר בקרוב. לא שאכפת לי כל כך, הרי אני חיה בחיים ללא הגדרה. מה ההגדרה לחיים? בדיוק! אין כזו! משמע גם למוות אין. אם אמות- לא תהיה לזה משמעות בעיני. אני לא ארגיש כלום הרי, נכון? או שכן בעצם? כאשר אסיים לחוות את מה שאוכל כאן, אני מניחה שאיזשהו כוח בלתי ייתפס יגרום לי לחוסר משמעות ולחוסר הגדרה. למוות.