כמו סכר פרוץ

אני מוצפת. טובעת. הכל גועש.
לא כמו נהר גועש.. כמו סכר פרוץ.
אין לי שליטה על המחשבות, והניסיון למצוא סדר והיגיון נהיה כמו למצוא נעל אבודה בבוץ.
הכל נסחף ואני רוצה להסחף גם. ללכת עם הזרם.
אחד חכם אמר לי פעם ״רק דג מת הולך עם הזרם״, ולי? ובכן , לי נמאס לי להיות דג חי.
הכל בלאגן בראש אפילו הכתיבה לא מסתדרת. השורות מנסות לצוף ואני חושבת שהגאות לא נותנת. או שמא אולי נתפסו במשהו כבד שמושך אותן לתחתית ?
ואם אני קרובה לתחתית אולי גם הן ?
אני לבד בתחתית.
ולמען האמת אני מפחדת מהלבד.
תמיד כשאני לבד יש חור נוסף בסכר שמוביל לפיצוצים ובלבולים במחשבות.
חשוך מאוד בתחתית.
ואני לבד בתחתית.
השותף שלי לא יודע שאני בתחתית.. לא רציתי להטריד אותו עם התקלות שהולכות בסכר שלי.. התכוונתי לשכל שלי.. פחדתי שהוא יעזוב.
אבל עכשיו אני רוצה לעזוב.
המחשבות שלי טובעות וכך גם הנשמה שלי.
מוות בטביעה תמיד היה דבר שהפחיד אותי נורא.