כשהם הולכים

לפעמים אנשים הולכים.
ולא תמיד הם יכולים לחזור.
ואנחנו, אלא שעדיין כאן, צריכים להתמודד עם זה.
יש אנשים שחיו את חייהם ולבסוף עברו לעולם שלהם כדי למצוא שלווה.
יש כאלה שהגיעו לשם כדי להתחמק מהשלווה.
והכול כאוס. בין אם אתה כאן, ובין אם אתה שם. שום דבר לא בטוח, שום דבר לא ברור.
אנשים…שחיית איתם מאז שאתה זוכר את עצמך. שהיו הדבר היחיד שיציב שתוך המערבולת של החיים שלך.
ועכשיו הם נעלמו.
ואתה פשוט לא יכול לבוא איתם.
לא משנה כמה תרצה, ולא משנה מה יקרה, הם לא יחזרו.
וזה כואב כל כך.
זה יותר מכואב. זה לא הוגן. אין שום כללים, אין שום חוקים. אין שום שופט במשחק הזה שנקרא החיים.
אין עברות, אין כרטיס אדום והרחקה אל הספסל. אתה יכול להיות פושע, או להשקיע את כל ימיך בלהתנדב ולעזור, אבל זה לא ישנה.
כי בסופו של דבר, כולנו שווים. והגורל…אוי, הגורל. הוא אכזרי. הוא זה שקובע, והוא יודע זאת. כל יום הוא מביט בנו מלמעלה, מתחננים לרחמיו, כועסים על פעולתו ומקללים את רצונו.
אבל הדבר הכי נורא…הוא שאין לנו בדל הוכחה שאומרת בוודאות שמה שקורה לנו הוא מנת חלקנו ובא בעקבות מעשינו בעולם הזה.
כל יום הוא מלחמה, כל החלטה היא גם מלכודת.
הרגעים עוברים מהר דווקא כשאנחנו מוכנים לעשות הכול כדי שיעבור מעט יותר לאט.
והם תמיד עוברים לאט כשהגורל יודע שאתה מרגיש שאינך מסוגל יותר להתמודד עם הכאב.
אבל אולי זה לטובה.
אולי, בסופו של יום, אנחנו אמורים לחוות את כל הכאב, הזעם, ההשפלה, הכובד של הבעיות והצרות שמווספות לערימה האין סופית שעל גבינו.
אולי אנחנו חייבים לחוש את כל הצער הזה כדי להמשיך הלאה.
לא להפסיק לחשוב על זה. זה הרי בלתי אפשרי. וביננו, אף אחד גם לא רוצה לא לחוש את הצער.
אתה יכול לומר לעצמך ולנסות לשכנע את עצמך עד הסוף המר שהיית מעדיף לא לחוש את הכאב.
אבל האמת היא, שאתה לא.
אתה רוצה לחוש את הכאב. לא משנה כמה הוא פוגע בך כעת, לא חשוב כמה הוא ממרר את חייך. לטווח הארוך, זה הדבר היחיד שיכול לעזור לך.
כי זו הדרך היחידה לזכור. לזכור את הדברים הטובים, התחושות, הריחות. את כל המילים שאולי לא יצא לך לשמוע יותר לעולם.
וזה כואב. בחיי שזה כואב. כשהזיכרונות כמו נועצים בך מחטים לפני שחומר ההרדמה התחיל לפעול. הם מכים בך, מענים אותך, גורמים לך להתחנן שיפסיקו.
אבל אחרי כל התהליך…אתה תגלה שהפצע כבר תפור.
וזה לא אומר שהוא לא יכול להיפתח.
אבל כשהיום יבוא, והפצע יפתח, אתה תדע שזה רק עד שלב בדרך להחלמה. ההחלמה לא נצחית, והיא גם לא שלמה. אבל בסופו של יום, היא בכל החלמה.