לצלילי הדמעות היא כבר בוכה..

מה זה שווה את זה תסבירו לי?! כל החוקים והציוויים, כל ההלכות והאיסורים, כל השוני והשמירה.
אם בסוף אתה מוותר על החלומות הכי גדולים שלך כי זה לא "מתאים" לא "צנוע" לא "לילדה דתייה"
ממבט לעתיד- אישה משכילה עם 2 תארים בפסיכולוגיה, מקבלת כל יום עד 8 איש אשר זורקים עליה את הסודות, הכאבים, והחלומות שלהם. בעוד היא חוזרת הבייתה בערב לבעל אשר היה אוהב הם ביחד מגיל 16 אך היא לא העמידה אותו במקום, לא "ריסנה" אותו אמרה"הוא עוד יתפוס את עצמו ויהיה ישר" היא לא חשבה שהוא ימשיך בשלו, היא חשבה שהוא ינצל את הפוטנציאל הגדול שטמון עמוק בתוכו, אך הוא, יושב מתוסכל מול הטלויזיה בסלון מביט אחורה רואה אותה נכנסת, הנהון קטן מספיק בשבילו, אך היא, רוצה את ידיו סביב מותניה, להרגיש אותו, את שפתיו על שלה, לשמוע אותו לוחש שלוש מילים כבדות למרות שכבר כל כך קשה לה להאמין… זורקת את התיק על הרצפה והולכת לשירותים נועלת את הדלת ומסתכלת במראה הבוהקת, בבואתה משקיפה אך זאת אינה מזהה את עצמה.. כבר מספר שנים מעטות לא הייתה מחוברת לדת.. היא לא ראתה את האור שבה רק את האיסורים.. והוא רק עודד אותה לצאת ממנה… היא כל כך רצתה שהוא יחזק אותה אך זה לא קרה, אותה אחת עם השקיות המכוסות בטון מיקאפ אותן עיינים קטנות אשר פעם חייכו, היום כבר לא.. חיוכים הם רק עם השפתיים וכבר כואבים השרירים.. אז היא לא גבהה ונשארה אותה "גמדה" "מטר ובמבה" העקבים כל יום גרמו לה לכאבים פיזיים בנוסף לפנימיים אך זאת, מסתירה את שתיהם. המגבונים ליד הכיור אך היא לא מסוגלת לעשות את זה. היא מכבה את האור. ומקלפת את השכבות עין אחת ועוד אחת.. ונזכרת איך היא רצתה את זה כל כך… העיניים כבר שורפות אך זאת אינה מרגישה דבר.. היא כל כך אהבה את התנועות.. החופשיות.. הביטוי העצמי.. העוצמה.. דמעה של כאב נופלת על הכיור ומשמיעה צליל צורם… והנה עוד אחת.. ואחת.. ועוד.. והנה היא שומעת מקצב אחיד והאגן כאילו מאינסטינקט זז מעצמו לפי הקצב.. "בחושך הכל מותר" היא לוחשת להשתקפותה הבלתי נראת.. ובראשה כל כך הרבה מנגינות ושירים שלצלילי הדמעות היא כבר רוקדת.. כשפנייה מרוחות בצבעים.. מגזימה בכל תנועה.. שולחת את ידיה למרחק.. מנסה לתפוס קצה.. ראשה נשלך לאחור בעוצמה וברגש, את הצליל הצורם הזה היא כבר לא אהבה.. כי היא כבר לא מסוגלת לזוז .. קול פיצוח קולני ומכוער נשמע כשהיא נוחתת על הרצפה, שום כאב לא מורגש אך היא יודעת.. היא יודעת שזה הסוף לחלום שלה.. ואולי גם הסוף של הכל.. היא לא רואה דבר ואולי זה בגלל האור הכבוי, בתוכה, היא שומעת אותו דופק שלוש דפיקות עדינות ושואל אם הכל בסדר כי הוא שמע רעשים.. היא רוצה לענות לו שהכל יהיה בסדר אך רק קולות אנקה יוצאים ממנה.. בעיני רוחה היא עדיין רוקדת.. היא רוקדת לצליל קולו הזועק לה, שתכניס אותו, שהוא דואג, שהוא אוהב, הקול החנוק והאהוב. כל כך הרבה זמן היא חיכתה לשמוע אותו, באמת. הדפיקות פסקו וכנראה כי הצליח להיכנס, היא מחכה שנייה ושומעת את הקליק של המתג.. האור היה אמור להופיע אך רק עימעום עדין של צבעים נראה… באחת היא שומעת אותו קורא לה "אהובתי" הוא זועק וכורע על-ידה, וכאילו לא יודע כיצד לעכל הוא לא נוגע.. 'רק מגע.. ואני מוכנה ללכת, להשגיח עליך מלמעלה..' היא חושבת.. 'אין לי מה לעשות כאן יותר אהובי..'
היא מרגישה רטיבות נוראית.. והיא לא יודעת אם זה דמה שלה או דמעותיו.. לראשונה שהיא רואה אותו בוכה.. והיא אפילו לא יכולה לראות…
"בבקשה"הוא מתחנן "אלוהים,אם אתה שומע.. " את ההמשך היא כבר לא רוצה לשמוע.. היא כל כך רוצה את זה.. את הסוף של הסבל שלה.. אז בבקשה שלא יבקש.. שיתן לה ללכת..
קול קריעה ואנקה נשמע ולאחריו בא הזעקה המרה של הכאב, וצליל צורם של ברזל המתנגש עם חרס..
" אני אוהב אותה, אתה לא מבין??!! אני כל כך מצטער על כל מה שעשיתי לה.. ולי.. פשוט אני לא יכול לחיות בלעדיה.. אתה מבין אלוהיי?? אני כל כך מצטער שהרחקתי אותה.. ממני וממך.. תעניש אותי, לא אותה, אני מתחנן. אלוהים אני מתחנן. " היא רוצה שהוא ימשיך, להתחנן, לומר לו את כל המילים שהיא רצתה שהוא יאמר לה.. כך כך הרבה זמן.. "אני מצטער את שומעת? אני מצטער, על הכל, על כל האי וודאות, הכאב, החוסר התחשבות, הפחד, השטויות, הסיבוכים, שלא נתתי לך לחלום, שלא עזרתי כשהיית צריכה. אבל אני הכי מצטער שלא אמרתי, הרי אני אוהב אותך, אהובתי את הרקדנית הכי מדהימה שראיתי בכל חיי.." הוא השתנק "וסליחה שאף פעם לא אמרתי לך את זה. את היית ונשארת הנערה הכי יפה שראיתי בכל חיי.. ואני מצטער שלא הזכרתי את זה מספיק.. אני יודע שאת חושבת שאני כבר לא אוהב, אבל אני רוצה שתדעי תמיד אהבתי, רק לקחתי אותך כמובן מאילו, חשבתי שתמיד תיהיה נשיקת לילה טוב, ומקלחת חמימה בסופ"ש" קולו הולך ודועך היא עכשיו בין זרעותיו השבריריות וחסונות מרגישה את חולצתה נספגת בדמה " חשבתי שתמיד תהיי, רקדנית שלי" קולו מהדהד כאילו זועק הוא ממרחק ושלווה עוטפת את נישמתה "אני אוהבת או..תך" לחשה כאילו מתוך אינסטינקט.. 'אלו יהיו מילותיי האחרונות ' התעקשה!
היא רואה את עצמה עטופה בזרועות הגבר שלה, כבר 20 שנה שהיא אוהבת.. ו20 שנה זה ישאר.. 'היינו יפים.. אולי אפילו מושלמים..' מתאים ככפפה מקומטת ליד רועדת…
הוא בוכה.. לראשונה מזה שנים, הוא זועק.. ומתחנן..
ממעל היא מנשקת את אהוב ליבה מהנעורים על ראשו, וכאילו הרגיש אותה הוא הביט מעלה, מביט אל החלל הריק מזהה את נשמתה בין כל הכאב.. ואז היא רואה אותו.. דמעות של דם.. בעיניו… החולצה שלו לא ספוגה בדמה שלה.. אפילו טיפת דם לא ניראה ממנה.. חולצתו צבועה באדום עז ובמרכזו…
"לאאאא" היא זעקה, מנסה לתלוש את שערותיה.. היא אך ורק נשמה… כאב מורגש בכל איבר ואיבר בכל חלק וחלק מצורתה הרוחנית " לאאא, למההה" הן המילים היחידות שיוצאות בזעקות מפיה מעלה, היא מנסה לקרוע מעליה את צורתה, הכאב הוא בלתי נסבל, היא כבר לא אנושית.. כל כאב הוא פי-מליון כואב.
הסכין היושבת בנחת לצידם כאילו לא מאיימת, סוגרת את מעגל השאלות.. מילותיו דועכות כאשר מדעותיה פורצות… נוטפות על גופותיהם.. וכאילו מרגיש נשא הוא את עיניו אל על.. מביט לתוך נשמתה.. "אהובתי הנה אני ב..אא"
"לא, זה לא קורא, תניח לי, אתה לא תבוא איתי" מרירה וכואבת היא זועקת אליו אך הוא לא שומע מילה.. רק הדהוד.. הוא דועך, כפי שהיא.
היא יודעת טוב מאוד מהו דינו של הלוקח את חייו.. אומנם היא עזבה את הדת אך הדת לעולם לא עזבה אותה.. הוא ילך לרוע.. לאש.. חזרה למטה.. בלי שום משפט.. ללא שום חנינה.
בעוד היא עלולה לזכות בטוב.. באושר הנצחי.. בגן עדן.
הנה הוא עומד מולה, נשמתו כל כך עכורה ושחוקה אך בעיניה הוא כל כך יפה.. טהור.. היא תמיד האמינה בו,
אושר עילאי מציף אותה להיות איתו יחד.. אך מתנדף באחת.. רוח חזקה נושבת בינהם מושכת חזק.. מרחיקה.
והם מנסים לחבק..
כשהנשמות בוכות הגשם מתחזק… בכוח השואב אותה מעלה, היא הלכה..לעבר האור, רואה אותו ממרחק, בפעם האחרונה.