לאמא

זה עצוב לי, כשאני רואה את כול הפוסטים האלה על אימהות ואיך ששום דבר לא משתווה עליהן.
בגלל שפעם, פעם לפני המון זמן.
לפני התאונה של יואב,
הדלקת ראיות שלך,
ושוב עוד תאונה שלך ובכללי הדיכאון שלך שלך שהשפיע ברמה כל כך חזקה עלי
אני פעם הייתי מאושרת בכלל לא היה אכפת לי מהחרם שהיה עלי,
למרות שהיו רגעים שכן פרצתי בבכי ורצתי אלייך לחיבוק.
אי זוכרת כמה אהבתי אותך אז
אני צוחקת כשאני חושבת על זה ואז אני עצובה בזה שזה עבר.
והתקופה הזאת בחיים לא תחזור כי איבדתי אותך
את אולי החלמת אבל את בחיים לא תחזרי לאותו מקום בלב שלי,
אני יודעת שזאת לא אשמתך אבל…
זה קל יותר להאשים אותך ואת יואב במקום לתהות לעד למה דווקא אני…
אני חושבת על זה שתמיד מה שמרגישים כלפי אימהות אני מרגישה כלפי אבא
אולי גם הוא לא היה כל כך לצדי ותמיד קנאתי בך על זה שהוא חזר הביתה רק בשבילך על כל פעם שהיית בוכה
אני ממש ממש שנאתי אותך אז…
והיום ראיתי עוד תמונה והפעם היה משהו בתמונה הזאת שפשוט גרם לי להיזכר במתי שפתחתי את הראש ונשענתי עלייך עול הנסיעה לבית חולים בוכה לתוך החולצה שלך
זה לא באמת כאב את זה אני זוכרת אני פשוט רציתי להיות קרובה אלייך.
ואיך שליטפת את הלחי שלי ואמרת שכול יהיה בסדר
זה היה שקר
אומנם הראש שלי בסדר אבל עכשיו עדיין יש לי שם צלקת קטנה אבל..
אחרי תשע שנים הלב שלי עדיין שבור
כי אין לי אותך
את אולי חיה אבל אני איבדתי אמא
ואני רוצה אותך בחזרה יותר מכול דבר אחר בעולם!!
ואת לא יכולה לחזור לאותו מקום
אני מעמידה פנים שהכול בסדר ושכן קיבלתי אותך בחזרה
אבל אני פשוט רוצה לצרוח עלייך
שלאן את נעלמת איפה היית האמא שהייתה דורשת חיבוק לא בגלל שהיא בוכה וצריכה ניחום
זה מגעיל אותי זה מעורר בי בחילה
כשאני בוכה כמעט כל יום איפה את?
אני יודעת שזאת אשמתי על זה שאני לא משתפת אותך בכלום אבל איך אני יכולה
כשאני יודעת שכול מה שאני יספר לך רק יגרום לך לבכות
אבל
אני פשו רוצה אותך בחזרה אמא