להיות הצל של

אחים זה דבר נחמד, במיוחד כשהם גדולים והם כביכול עוזרים לך ומגנים עליך מפני כל מיני דברים ובעיות, שהשד יודע מה הם.
אני מדברת מניסיון. יש לי רק אחים גדולים. בנים.
בכל מקרה, אחד מהם גדול ממני כמעט בשנתיים, כך שאפשר כבר לנחש שההשוואות בנינו לא פוסקות, בין אם מדובר בלימודים, בחברים, ביופי ובעוד מגוון רחב של נושאים ואפשרויות.
כשהיינו קטנים, היינו חברים די טובים. היינו רבים המון, כמו כל זוג אחים רגילים, ובאותו היום כבר היינו יושבים זה לצד זו ומדברים כאילו לא קרה דבר מעולם.
זה תמיד היה ככה. היו תקופות שיותר והיו כאלה שפחות, אבל על הקשר של החברות בנינו הצלחנו לשמור עד היום. בערך.
תמיד איכשהו הרגשתי הכבשה השחורה של המשפחה, הפחות מוצלחת. אני משערת שזה נובע קודם כל מהשוני המהותי במראה שלנו. לאח שלי יש שיער שטני ועיניים כחולות בעוד שלי יש עיניים חומות ושיער חום. מה שערער רבות את הביטחון שלי.
ההבדל הזה במראה גרם לי להרגיש פחות מוצלחת ממנו, כאילו שהוא יפה יותר ממני, כי אחרי הכל, בחשיבה שלי כילדה, עיניים חומות יש כמעט לכל העולם ועיניים כחולות זה הרבה פחות שכיח, שלא נדבר על זה שזה יפה יותר.
עם השנים השלמתי עם השוני במראה שלנו. אמנם לא לגמרי, אך ידעתי שאין טעם סתם לטחון מים. יש דברים שאי אפשר לשנות אותם, כך שאין טעם לנסות אפילו.
תמיד הרגשתי שמתייחסים לאח שלי כמושא להערצה – תלמיד מעולה, אחד כזה שמקבל רק מאיות, חברותי, חייכן…
הוא היה אחד כזה שתמיד השאיר חותם. כך שלא משנה לאן הלכתי, באיזו דרך, אח שלי הותיר אחריו שובל זיכרון.
המורות תמיד היו מתלהבות מזה שאני אחותו, מספרות לי על זה שהוא מקבל מאיות כל הזמן כאילו שאני לא יודעת ומצפות ממני להיות כמוהו. כאילו אנחנו על איזה פס ייצור שאם הוא כזה אז זה מחייב אותי גם להיות כזאת.
אח שלי תמיד הציב רף גבוה, וזה לא שלא עמדתי בו, פשט לא בתחומים שהוא הציב.
בהתחלה ההתלהבות סביב אח שלי הייתה משמחת, כי זה באמת כיף להגיע למקום חדש ולראות קבלת פנים משמחת, אבל באיזשהו מקום, זה כבר נמאס. נמאס שכל הזמן מזכירים את אח שלך. למי אכפת? אני זו אני והוא זה הוא, תפסיקו עם ההשוואות האלה כבר.
כשעליתי לכיתה י' המורה להיסטוריה שלי הייתה חייבת לציין שהוא קיבל 100 בבגרות, ונכון, זה באמת מרשים, אבל מה את משיגה בזה שאת אומרת את זה לי? אני כבר יודעת את זה, אין טעם להזכיר לי את זה שוב.
וזה לא שאני לא מפרגנת, הוא אח שלי, אני תמיד אפרגן. אבל למה חייב תמיד להזכיר אותו?!
בהיסטוריה הציונים שלי היו בסדר, קיבלתי 83 סופי. אח שלי אמר שזה גרוע.
סליחה באמת שאני לא מוכשרת מספיק כמוהו.
למרות שאני בן אדם מאוד לא תחרותי, הרגשתי כבר באיזשהו מקום שמתקיימת תחרות אין סופית ביני לבינו. תחרות שהסוף כבר ידוע, ומשום מה, אני עדיין מתחרה בה, כאילו מצפה לאיזה נס.
וזה לא רק בתחום הלימודים.
מצד אבא שלי ברור לי שבני דודים שלי מעדיפים את אח שלי על פניי. (הם ארבעה בנים)
וזה בסדר, זה מקובל עליי. שניים מהם הם ילדים שעוד מאמינים בחיידקי בנות, אז באמת, שיבושם להם. אבל גם זה באיזשהו מקום נמאס לי.
נמאס לי שכשאח שלי לא מגיע הם מתבאסים מזה שהוא איננו וכל הזמן מתלוננים על זה שהוא לא נמצא, בזמן שאם אני לא אהיה אני בספק אם אחסר להם בכלל.
אני אחת כזאת שמסתכלת קודם כל על עצמה, קודם כל מנסה לחשוב איפה אני טעיתי, אבל בעניין הזה עם אח שלי אני באמת מרגישה שהסביבה אשמה בזה.
אני מפרגנת לו בלי סוף על הכל. בין אם על הציונים האדירים שלו, על הנתונים הצבאיים שלו, על השירות שלו… אני עוזרת לו כשהוא צריך עזרה… ובאמת, כל אלה מכל הלב.
אבל זה פאקינג לא הדדי.
אני רק מרגישה שאני דועכת וקטנה.
בזמן שהוא משאיר חותם ואין מצב שישכחו אותו, כשאני באה לבקר מורות מבתי ספר קודמים הן בכלל לא זוכרות אותי…
מנהל בית הספר שלי לא מכיר אותי בכלל ואשכרה נתן לי לנקות את המסדרון במבנה שלי בזמן שכשהוא רק שומע את השם של אח שלי הוא מתלהב ומדבר שבחים.
יש משפט של איינשטיין שאומר "כולנו גאונים. אבל אם תשפוט דג על פי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יחיה כל את חייו באמונה שהוא טיפש", אני מסכימה איתו.
אני מרגישה שהגעתי לשפל המדרגה.
כשאני מנסה להראות במה אני טובה, הוא אפילו לא מתעניין. אני לא חושבת שמישהו באמת מתעניין.
אני רוצה שפעם אחת באמת יעריכו אותי בזכות מי שאני, לא בזכות אח שלי. אני רוצה פעם אחת שיתלהבו מזה שהוא אח שלי ולא מזה שאני אחות שלו.
השאלה העיקרית פה היא איך אני מפסיקה להיות במקום המוצל והשפוף הזה שמוקמתי בו בעל כורחי?