NoAdar
אני החלטתי להתחיל מחדש, חלק מהסיפור הזה מבוסס על דברים שקרו לי באמת. אבל הרוב מומצא, כגון הפסיכולוג הוא לא באמת ככה אז אל תחשבו דברים סבבה? זה פשוט משהו שרציתי לכתוב הרבה זמן אבל לא ידעתי הרבה על כל הקטע של טיפול, עכשיו שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אני יכולה לכתוב סיפור שקרוב לאיך זה להיות בטיפול ומה שיצמח מהסיפור הזה נראה כבר... יכול להיות שהוא יהפוך ל16+ אני לא בטוחה זה תלוי לאן אני ארצה שהוא ילך בנתיים זה מה שיש

לראות פסיכולוג-פרולוג

NoAdar 11/01/2016 910 צפיות 3 תגובות
אני החלטתי להתחיל מחדש, חלק מהסיפור הזה מבוסס על דברים שקרו לי באמת. אבל הרוב מומצא, כגון הפסיכולוג הוא לא באמת ככה אז אל תחשבו דברים סבבה? זה פשוט משהו שרציתי לכתוב הרבה זמן אבל לא ידעתי הרבה על כל הקטע של טיפול, עכשיו שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אני יכולה לכתוב סיפור שקרוב לאיך זה להיות בטיפול ומה שיצמח מהסיפור הזה נראה כבר... יכול להיות שהוא יהפוך ל16+ אני לא בטוחה זה תלוי לאן אני ארצה שהוא ילך בנתיים זה מה שיש

"את רוצה להיכנס פנימה?" אמא שלי שאלה אותי ברכות, ישבנו באוטו כבר כמה דקות. הלב שלי החליט להשתגע ורציתי להירגע. הבטתי בעיניה הכחולות אבל חמות של אימי וזייפתי חיוך קטן, הרגשתי רע שאני משקרת לכולם, אני לא מי שאני באמת. הינהנתי ופתחתי את הדלת של המכונית, יצאתי לאוויר הצובט של החורף והבטתי בבניין בן שתי הקומות הלבן, הוא נראה כמו בניין דירות אבל באותו זמן כל כך היה מפחיד להיכנס לתוכו.
"עוד כמה זמן אנחנו אמורות להיכנס?" שאלתי אותה והיא הביטה בשעון היד שלה, שיערה המתולתל נופל לכל עבר כשהרכינה את ראשה לפרק כף ידה, היא קימטה את אפה ונכנסה לבניין,
"ארבע דקות, בואי נמצא את החדר." היא הביטה בלוח המתכת שציין באיזה קומה כל אדם ששכר חדר בבניין ישב, הפסיכולוג שלי ישב בקומה הראשונה.
"זה בקומה ראשונה, נעלה במדרגות אני לא רוצה לחכות למעלית." אמרתי וגררתי את רגליי למדרגות, העלייה הייתה קצרה וחיפשנו את השם שהיה מוטבע בלוח מתכת קטן ליד דלת פלדת שנראתה כמו עץ מעובד.
התיישבתי על אחד הכיסאות שפוזרו במסדרון הצר והתבוננתי בקירות, כמה ציורים קפצו מהקיר הלבן אבל שום דבר מיוחד, חוץ מהחלון שגדול הפתוח שעמד בסוף המסדרון, גיחחתי לעצמי והצבעתי על החלון.
"מאוד לא בטיחותי, כשהרוב בקומה הזאת מטפלים בבעיות נפשיות." אמרתי לאימי והיא דחפה אותי קלות.
"זאת לא דרך לחשוב רותם, אבל כן זה מצחיק." אמא שלי תמיד הבינה את ההומור המוזר שלי, לא ירשתי אותו מאבי אם זה מה אתם שואלים. שמענו דלת נפתחת ואדם יחסית מבוגר הגיח מבעדה,
"רותם?" הוא שאל לכיווננו והנהנו, היינו היחידות כאן שאלה כל כך מיותרת. הוא פתח את הדלת לרווחה וקמתי על רגליי,
"את רוצה שאני אכנס איתך?" אימא שאלה אותי והפסיכולוג כיחכך בגרונו.
"בפעם הראשונה כדאי שאחד ההורים יהיה נוכח, לפחות בהתחלה." הוא אמר ונשמתי עמוקות, רעדתי כולי למרות שלא היה לי קר, כל מה שרציתי לעשות הוא לא היכנס ולחזור הביתה למרות שזאת הייתה בקשה שלי ללכת לראות פסיכולוג או לפחות לקבל עזרה. אימא שלי נעמדה על רגלייה וכאילו שרגליי הלכו בפני עצמן אל תוך החדר, הוא היה מורכב משני חלקים, הכניסה שבה ניצב מטבחון קטן עם קולר של מי עדן וחדר מרווח שבו היו שתי ספות ומדף מלא במשחקים לכל שכבות הגיל, הבטתי בחדר ועיניי קלטו מיד שני חרבות אור של מלחמת הכוכבים.
"יש לו חרבות אור." ציינתי לאימי בחיוך קל והיא הביטה עליי במבט לא מבין, אבא שלי היה מחייך איתי, למרות שלא ראיתי אף מסרטי מלחמת הכוכבים ידעתי את מה שצריך לדעת. אחרי שסגר את דלת הכניסה הפסיכולוג הביא עוד כיסא כדי שאימי תוכל לשבת ביחד איתנו לפחות עכשיו, הוא התיישב באחת מהספות והתיישבתי מולו, הבטתי בו כדי לקלוט איך הוא נראה. עיניים חומות כהות, שיער שחור קצר שסודר ברשלנות לאחור ובגדים פשוטים, ג'ינס בהיר וחולצת פולו חלקה בצבע ירוק, הוא היה בנוי טוב, גוף ממצוע ופנים מעוגלות ורכות.
"שנתחיל לדבר על למה את כאן?"


תגובות (3)

יפה מאוד!!

11/01/2016 11:58

פתיח מעניין, אשמח להמשך :)
(כי מצחיק כי גם לי יש סיפור בתבנית דומה לשלך (רק ששלי לא באתר והוא כבר כתוב))

12/01/2016 19:46

    אני בתהליך כתיבה של הפרק הראשון עכשיו, הוא כנראה יצא מחר. תודה על התגובה (≧∇≦)/

    12/01/2016 19:49
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך