לשאוף לפסגה- הדור הבא- פרק ב'

נועה הנרגשת ניגשה להגיד שלום לאיתן ולדוד.

" שלום , אתם בטח הבנים של טולי , לא? אימא שלי , אוסי אמרה לי שאתם גם נוסעים לפנימיית אומנויות.

אפשר לשבת לידכם?" שאלה נועה בחיוך ביישני.

" בטח, בואי תשבי איפה שאת רוצה. תזכירי לנו מאיפה את מוכרת לנו?" שאל איתן שוב , הפעם בביטחון.

" אימא שלי , אוסי למדה ביחד עם אימא שלכם , טולי. הדבר היחיד שמשותף לכולנו שאנחנו נפגשנו רק היום." אמרה נועה בביטחון וחייכה אליהם.

" האוטובוס צריך לבוא עוד מעט , לא? שלא נפספס אותו , נעים להכיר אותך. איזה עולם קטן! ששתי האימהות שלנו למדו ביחד באותה הכיתה.

זה לא מצחיק אותך קצת?" אמר דוד בחיוך ביישני.

" ממש לא, דווקא זה מנחם אותי כי יהיה לי עם מי לדבר ומי יקשיב לי כשאני צריכה עצה. אתם יודעים, טוב מאוד שנפגשנו." קראה נועה בהתרגשות.

" כן מאוד , טוב מאוד שאנחנו מכירים עכשיו. הנה נועה מתקרבת אלינו. היי! בואי לשבת איתנו." קרא איתן לעברה.

" שלום , מה נשמע?" התנחמדה נועה.

" גם לך קוראים נועה? וואי , איזה קטע. אז נצטרך להמציא לך שם חיבה." ענתה נועה בהרהור.

" שם חיבה ? אני? הצחקת אותי.. את לא מדברת ברצינות , נכון?" אמרה נועה ברצינות תהומית.

" אה , אני יודעת!" אמרה נועה בחיוך שובב וצחקה, " אני אקרא לך מעכשיו נושית! מה דעתך?" קראה נועה בנימה צינית.

" מה פירוש כינוי החיבה הזה " נושית"? לא הבנתי אותך , את כאילו צוחקת עליי עכשיו?" שאלה נועה בטון כעוס , לא הבינה מה נועה רוצה ממנה.

" זה כינוי חיבה חמוד , דווקא אני אוהב, מה שם המשפחה שלך , נועה משהו?" שאל דוד בסקרנות.

" נועה רחמני." ענתה נועה בקצרה ולא חייכה . היא פשוט קפאה בעומדה.

" נועה רחמני? אז אם את רוצה , נקרא לך בשמך. דווקא נועה זה שם יפה מאוד." אמר איתן וחייך אליה.

" בואו נעלה , שלא נצטרך לחכות. נועה , את מתכוונת לבוא?" האיצה נועה.

" כן , בטח. אני באה. " הסכימה נועה בחיוך מסמיק.

איתן ודוד ישבו ביחד ואז הם שמעו את הפלאפון של אחד מהם מצלצל.

" נו , תענה . זאת בטח אימא. אתה לא מתכוון לענות?" קרא דוד בנזיפה.

" כן , רק שנייה.." קרא איתן בעצבנות, הוא שאף אויר מלוא ריאותיו ואז רק ענה : " אימא , זה בסדר. אנחנו בדרך לתחנה מרכזית בירושלים.

את לא צריכה לדאוג יותר מדי. אנחנו נסתדר, להתראות." אמר איתן בחוסר סבלנות וניתק את השיחה עוד לפני שאמו טולי סיימה את תחילת המשפט.

" מעניין עם איזה נערים נחלוק את החדר בפנימייה? זה מעניין אותי , אני מת כבר מסקרנות!" קרא איתן בקול סקרן.

" גם אותי זה מעניין לדעת האם נהיה שנינו ביחד באותו החדר או שיפרידו בינינו וישבצו אותנו בכיתות נפרדות?" אמר דוד בקול שקט.

" נראה אם כבר , שיפרידו אותי קצת ממך. זה לא שאני לא אוהב שאתה תהיה איתנו באותה הכיתה.. פשוט זה שרק אני רוצה טיפת שקט . " אמר איתן ופיהק בשרשרת.

" בסדר, נגיד ושמים אותי בכיתה נפרדת , ואותך בכיתה אחרת כדי שתוכל ללמוד כמו שצריך.

להזכיר לך שאתה קטן ממני בשנתיים , אני הבכור ואתה הקטן. את זה אתה תמיד צריך לזכור." אמר איתן בחיוך מתנשא.

נועה ונועה שתקו ולא דיברו אחת עם השנייה במשך כל הדרך העולה אל ירושלים.

"הנה כבר הגענו לירושלים. אני מתה על העיר הזו." אמרה נועה וחייכה חיוך של ביטחון עצמי.

" גם אני אוהבת את העיר הזאת , היא פשוט קסם ויש בה אור. תמיד נעים לחזור אליה." ענתה נועה בחיוך מתרגש.

" נראה אני ואת נהיה עוד חברות טובות. אני מאז ומתמיד תמיד אהבתי להתאפר. ויש לי אוסף של בובות פרווה אצלי בחדר." קראה נועה בחיוך של ניצחון.

" רגע , אמרת שאני ואת נהיה חברות? אני לא מאמינה! חמודה , אין סיכוי שנסתדר אחת עם השנייה. שלא תשגי באשליות." אמרה.