לשאוף לפסגה – פרק חמישים ושתיים

פרק נ"ב
המדריכה משאלה נכנסה עם גל וטל, הבנות החדשות שהגיעו לפנימייה רק השנה. גל וטל התיישבו לצד טולי.
" בוקר אור לתלמידות החדשות והותיקות , שמי משאלה ואני המדריכה החדשה בפנימייה לכיתות ט' וי'. וכמו שאתן יודעות , ניצן עזבה את הפנימייה בשנה שעברה ואני מחליפה את מקומה. מצטרפות השנה לכיתה שלכן שתיי בנות חדשות . גל וטל , ברוכה הבאה לפנימייה . אני מצפה שכולכן תקבלו אותן בסבר פנים יפות ושתתייחסו אליהן בכבוד. ושתהיה לנו שנת לימודים טובה ומצוינת. אני רוצה שנתחיל בסבב ככה שתספרו איך עבר עליכן החופש הגדול הארוך. אני מקווה שביליתן בנעימים ושנצלתם כל רגע כדי ללמוד ולשאוב כוחות לקראת שנת הלימודים הקרבה והבאה בפנינו. וגם אני פונה אליכם הבנים אם ברצונכם לשתף את כל הכיתה במשהו אחד שעשיתם בחופש הגדול." הכריזה משאלה בחגיגיות.
" תסלחו לי , אני עם הבית ספר סיימתי , מה זה הסבב הזה בכלל? אין לי סבלנות לזה. מה את חושבת שעשינו בחופש הגדול , רקדנו?" התעצבן תום ויצא מהמועדון לבחוץ.
יצאתי בעקבותיו כי לא הבנתי מה עובר עליו.
" מה יש , תום?" שאלתי אותו בדאגה.
" כלום , הסבב הטיפשי הזה עולה לי על העצבים שלי , זה מתחיל להרגיז אותי. למה לי להשתתף ב" מה נשמע , איך עבר אליכם החופש הגדול" די , אני נשבר ." הצהיר תום. הוא הביט בי במבט כעוס.
" תשמע , תום. תזרום אם אין לך מה להגיד . תגיד משהו אחד שעשית במהלך החופש הגדול . לפחות תראה השתתפות והשתדלות. " ניסיתי להבין אותו.
" אני לא מבין אתכן , הבנות . מה עובר לכן בראש! אולי לא הבנת את כוונתי? את לא מבינה שום דבר , שיר. " רגז תום וחזר למועדון. נכנסתי אחריו.
*
כשחזרתי הגיע תורה של טולי לספר דבר אחד איך עבר עליה החופש הגדול, היא פתחה ואמרה: " אתן לא יודעות! היה אדיר בחופש הגדול וגם נהניתי מאוד . הלכתי לטפס על הרים והבילוי היה יוצא מן הכלל. למרות שברוב ימי החופש האחרונים הייתי בבית." סיפרה טולי בקצרה.
וכשהגיע תורי לא ידעתי במה להתחיל , כי עברו עליי חוויות טובות וגם לא נעימות ביחד.
" טוב , אני ותכלת היינו בבריכה . החופש הגדול היה מהנה וכיפי. וקשה להתחיל שוב פעם לחזור לשגרת הלימודים וכולי תקווה שתהיה לנו שנה מעניינת ומרתקת." אמרתי בקצרה.
" תודה על ששיתפת אותנו במה שעבר אלייך בחופשת הקיץ , שיר , את רוצה להוסיף עוד דבר על מה שאמרת? יש עוד מישהו אחר שברצונו לשתף אותנו בחיוויות ובדברים שהוא עשה במהלך החודשיים האלה." פנתה משאלה אל הבנים . הבנים הסתכלו עליה במבטים חסרי הבעה.
תום הרים אצבע והביע את רצונו לצאת מהמועדון.
" אני הולך , אין לי שום רצון לשתף אף אחד במה שעבר עליי בקיץ. תודיעו לי מתיי הסיוט הזה ייגמר." הצהיר תום ויצא לעבר מגורי הבנים.
*
כשנגמר הכנס , אני יצאתי לעבר מגורי הבנים. תום הדאיג אותי במקצת , חשבתי, אולי משהו עובר עליו בימים האחרונים . ובמחשבות האלה צעדתי לעבר מגורי הבנים.
אוראל פתח לי את הדלת והבחנתי שתום שכב במיטה התחתונה . הוא נרדם. " שלום שיר , מה קורה?" אמר אוראל ונעץ בי מבט מבולבל.
" רציתי לדבר עם תום. אני דואגת שאכן משהו עובר עליו. אתה אולי יודע מה עובר עליו?" ליבי נטרף מרוב דאגה לתום.
" כן , למעשה משהו עובר על שנינו. שיר , אני לא יודע מה לעשות. אבא שלנו חולה סרטן. נותרו לו רק חמישה ימים לחיות." קרא אוראל כמעט , בבכי.
קפאתי במקומי. לא ידעתי מה לומר איך לנחם את אוראל ותום. איזה גורל מר יש לשניהם , חשבתי, כמה עצובים החיים. לפעמים הם משאירים לנו רמזים למה שעתיד לקרות.
" אוראל, אני מצטערת. מה אני אוכל לעשות למענך? מה שאתה אומר , נשמע החמור ביותר. " קראתי בעצב.
" לא תוכלי לעשות דבר. לא ניתן לנצח את המחלה האיומה הזאת , היא תוקפת כל אחד. ואתה לא יודע מאיפה זה יכול לבוא לך ולתקוף אותך ברגע שאתה לא מוכן." אמר אוראל , הוא כמעט לא האמין במה שעתיד לקרות לאביו.
" אבל איך זה קרה? האם אי אפשר למנוע ממחלה האיומה הזאת להשתלט על כל הגוף?" שאלתי ולא הבנתי.
" שיר , בבקשה , אני מתחנן , תשאירי אותי לבד, טוב?" אמר אוראל וניסה להתאפק שלא לבכות.
" בסדר. מה שאתה מבקש. אני אעשה." אמרתי בקול שקט ויצאתי מן החדר לכיוון מגורי הבנות.
*
חזרתי למגורי הבנות בשעה שש ועשרים. גל וטל , הן ארגנו את תוכן מזוודתן היישר לארון בצבע ורוד בזוקה.
" ערב טוב, " אמרתי בחיוך.
גל העמידה פנים כלא שומעת וטל שניצבה לצדה התעלמה ממני לחלוטין .
" אמרתי ערב טוב!" נדלקתי.
התיישבתי על המיטה התחתונה אך גל הבחינה בי כשהתיישבתי וצוותה עליי שהמיטה שהתיישבתי עליה זה שלה. איזו שחצנות מגעילה , חשבתי בקדחתנות .
" זאת המיטה שלי . איזו חוצפנית את!" מיהרתי להגיב.
" לא , הבחנתי בה ראשונה , לכי למצוא לך מיטה אחרת." עקצה גל.
" אני לא מוותרת , איזו ילדות מעצבנות!! עם מי נתקעתי בחדר עם זוג תאומות מפונקות שחושבות שכל העולם נברא רק בעבורן." עמדתי על דעתי.
" אל תעלבי את אחותי , אני נחש ארסי שיודע להוציא את הארס מתי שצריך. כשגל בשטח , את צריכה להיות כל כך במתח." קראה טל בעוקצנות.
" ממש מצחיק," גיחכתי.
נשמעה דפיקה בדלת , ניגשתי לפתוח לדיירת הרביעית שלנו , עמדה ליד הנערה , המדריכה משאלה, " שלום , זאת הדיירת הרביעית שעומדת להצטרף אליכן לחדר. תנעימו את יומה הראשון כאן , בפנימייה . שמה סופה. יום טוב ושנת לימודים פורייה לכולכן." אמרה משאלה ויצאה.

" שלום וברכה ! את יכולה לפנות לי את המיטה בבקשה? " קבעה סופה והקימה אותי מהמיטה וביקשה שאמצא מיטה אחרת.
כמעט יצאתי מכליי , אך התאפקתי שלא להגיב , והלכתי לצד השני של החדר , התיישבתי על המיטה.
שכבתי ואחרי חצי שעה נרדמתי . חשבתי כל הזמן על אוראל ותום. לא יכולתי להפסיק לבכות בשבילם על מה שקורה להם בעת האחרונה. אבא שלהם גוסס ועומד למות בכל רגע.
אך לא הייתי מסוגלת להמשיך ולהתענות במחשבות האלה על המוות. אחרי שעה הפסקתי לבכות ונרדמתי שוב.
*
כשקמתי בבוקר , סופה נגשה אליי וניסתה להתחבר אליי מרצונה החופשי בלבד. לא רציתי לענות לה וסירבתי לדבר איתה.
" תקשיבי , נראה שאתמול התחלנו ברגל שמאל , והייתי רוצה שהכול יהיה אחרת ממה שהתחלנו אתמול , אני לא רוצה לריב איתך ." אמרה סופה בנחמדות.
" אה , מזל טוב שנזכרת שאת רוצה להתחיל את השנה בצורה טובה." אמרתי בלעג.
" תראי , שיר , זה השם שלך? אני רוצה להיות החברה שלך, באמת , אני פונה אלייך בכוונות טובות וטהורות. " הצהירה סופה בכנות.
" באמת? סליחה סופה, אני לא במיטבי . יש כאן בנות שחושבות את עצמן , אין לי כוח למריבות האלה השנה. אני גם רוצה לבקש מחילה מכבודך שהתנהגתי בצורה מזוויעה ביותר." התנצלתי.
" גם אני אתנצל על שהקמתי אותך מהמיטה שלך . זה לא היה במקום. אני גם לא אוהבת מריבות כמוך. ואני נותנת לך את המיטה בחזרה. אני אשן במיטה אחרת." ויתרה סופה.
" תודה סופה . את ממש טובת לב. אני לא יודעת כיצד אגמול על הטוב שאת מפגינה כלפיי." אמרתי בסלחנות.
" אין צורך שתגמלי לי על שום דבר, שיר. זאת אני שלא התנהגתי כראוי. אך בבית לא היתה התייחסות כל כך לגביי ולעתיד שלי. ההורים שלי לא יודעים איך לאכול אותי." סיפרה סופה על עצמה.
" אויש , סופה. אני מצטערת לשמוע. באמת היו לך חיים קשים? איך התמודדת עם כל זה?" שאלתי בחוסר נוחיות.
" לומדים להתמודד עם כל דבר ואני מגיל צעיר הייתי צריכה לעשות הכול לבד. בלי העזרה של ההורים. אני הבכורה בבית. והם לומדים להכיר אותי כל יום מחדש." קראה סופה , כשהיא מפנה מבט לאחור אל נוף ילדותה.
" בהחלט קשה. הלוואי שנדע להעריך את מה שיש. ולא לקחת את זה כמובן מאליו." איחלתי לעצמי מאשר לסופה.
" תודה לך שיר. את באמת בחורה טובה." אמרה סופה בחיוך.
" תודה רבה לך. " אמרתי בביטחון.
" אין על מה. ולגביי הבנות האלה , אני יודעת להתמודד עם הבנות השחצניות והיהירות הללו." ציינה סופה.
" זה בסדר. כבר שכחתי מהן. את תהיי בכיתה שלנו בשנתיים הקרובות?" שאלתי בסקרנות.
" כן , בשנתיים הקרובות. למה כמה בנות יש בכיתה שלכן?" חקרה סופה.
" שתיים עשרה בנות בכיתה . זאת כיתה של חינוך מיוחד." מיהרתי להגיב.
"כיתה של חינוך מיוחד? לא שמעתי אף פעם שישנה כיתה כזאת." השיבה סופה בסקרנות.
" תתפלאי לשמוע ."אמרתי לסופה.
*
תום ואוראל הלכו לבית החולים להיפרד מאביהם הגוסס מסרטן. ים וקסם , האחיות של תום ואוראל עדיין לא יודעות כלום על שאביהן גוסס.
הם ראו את אחיעד ומידד, ליפז וטופז וליגל.
" תום , למה לאבא זה היה צריך לקרות? זה שובר לי את הלב לראות אותו ככה." אמרה ליגל בבכי .
אמא שלהם ישבה וניגבה את דמעותיה בגב ידה . היא עצמה לא האמינה לכך שבעלה ימות בכמה רגעים. היא אף פעם לא היתה בבית החולים. זאת היתה הפעם הראשונה שאוראל ותום ראו את אימא שלהם בוכה.
" בואי , אימא , את חייבת לחזור הביתה ולנוח. אני אהיה עם אבא. תראי לא יישנת כל היומיים האלה בגלל אבא . אבא כבר שבועיים נמצא בבית החולים." התנדב תום.
" לא , תחזרו לפנימייה. אתם צריכים לסיים את התיכון כמו שצריך ולהמשיך להצטיין. זה בסדר, אני אהיה איתו." התעקשה האם.
" ים וקסם עדיין לא יודעות עדיין. יהיה לי קשה להודיע להן. הן כל כך אהבו את אבא." אמר אוראל שהיה מודע למצב הקיים.
" אין לי כוח כבר לסבל הזה. למה האסון הזה נופל עלינו דווקא עכשיו?" תום שאל בכאב.
אימא שלהם קמה והלכה לעבר היציאה מבית החולים כדי לנוח קצת בבית. ים וקסם הגיעו בעקבות שנודע להן שאבא שלהם עומד למות בכל רגע.
" היי תום ואוראל . היינו בים. ברגע ששמענו שאבא נמצא בכלל סכנה רצנו לבית חולים בדהירה. למה זה היה צריך לקרות למשפחה שלנו?" קראו ים וקסם בלב שבור.
" אולי זה סימן שאלוהים נותן לנו. שלא תמיד הכול קורה כרצוננו . מה לעשות. " אמר תום בהתפכחות.
" שאנחנו צריכים יותר לכבד אחד את השני ולא לריב. לחיות בשלום עם כל אחד ולאהוב כל אחד כמו שהוא. שנהיה יותר מאוחדים ומלוכדים." קרא אוראל.
באותו הרגע ניגש אליהם המנתח בפנים חמורות סבר , הוא הניח את ידיו על ברכיו והביט בהם בצער:" עשינו כל מה שביכולתנו . אבל אדון בן סימון נפטר הרגע מפצעיו. " הודיע המנתח בצער והלך לדרכו.
קסם כמעט נפלה ממושבה , כאב החל להתפשט בגופה. היא לא הבינה את רוע הגורל . היא רצתה לבכות ולכעוס על אביה שנכנע ונתן את נשמתו לבורא.
ים , שהתיישבה לידה , נותרה קפואה ולא יכלה להגיד דבר. היא אפילו לא מצמצה ולא מלמלה שום כלום. ידיה הובילו אותה מאליה לעבר היציאה מבית החולים.