מאנצ'י הסנאי

מהיום למחר, מה כבר נשאר? העולם עובר מהר מדי, ואני תקוע בזמן.

היקום חי לו מיליארדי שנים בעוד אנחנו בני התמותה חיים בממוצע שבעים עד תשעים שנה. הזמן שלנו כאן הוא כה מוגבל, אבל ליקום לא אכפת. הקיום שלנו בשבילו הוא חרק שעובר לרגע ואז נקטל.

אין לנו כל משמעות.

אין הרבה זמן לעשות שום שינוי. בסופו של דבר כולנו נמות, והיקום ימשיך להיות.

למרות שחיי אינם רעים, איני יכול שלא לחוש ריקנות מסוימת, ככל שהם עוברים, ככל שאני מביט באנשים אחרים. כמה מהם משחקים, מחייכים, אחרים בוכים ומרביצים.

"הכל כל כך חסר פואנטה" אני חושב לעצמי. "מה הטעם בחיוכים כשהם כל כך מהר נמוגים. האושר הוא מועט ונמשך כל כך מעט".

למה אנחנו כאן בכלל? האם ישנה משמעות? תמיד האמנתי שמשמעות היא רק דבר שבני האדם המציאו כדי להאמין שיש יותר, וכך גם האל. למרות שבליבם הם יודעים את האמת, שאנחנו לא יותר מסתם, והמודעות שלנו היא לא יותר מטעות של הטבע, טעות מצערת מאוד.

רגשות הם לא יתרון, הם חולשה, הם גורמים לנו ליותר סבל משמחה. כולנו רק בובות, בובות שמתות, ובכזו קלות, אנחנו נעלמים לצמיתות. תמיד שאלתי את עצמי למה אנחנו בכלל חיים? האם זה בגלל האמונה שהחיים מסמלים משהו שכדאי לנסות לשמור, או שמא זהו רק הפחד מהלא נודע, מהמוות ומהחשכה.

זכורה לי ילדה, היא היתה קטנה, תמיד חייכה, כל כך שמחה, כל החיים היו לפניה, אך בשניה אחת היא נמוגה. לא נשאר לי ממנה דבר, מלבד הזכרונות הקצרים שהיו לנו, ומהבובה שלה, שהיא אהבה יותר מכל ונתנה לי עליה לשמור.

היה גם אדם אחר, קצת יותר בוגר, הוא מעולם לא חייך, או שמח. הוא סבל כל חייו, עד שיום אחד זה הספיק לו והוא החליט ללכת אל החשכה מרצונו.

כל הדברים האלה תמיד גרמו לי לתהות "למה כל כך קל למות, אבל כל כך קשה לחיות?".

"מאנצ'י הסנאי" היה שמה של הבובה, של אותה ילדה קטנה ומתוקה. שתנוח בשלום על משכבה. אני כאן, אמשיך לחיות, לא מפחד ולא מאמונה לדבר יותר טוב. אני אמשיך לחיות מסיבה אחת, כי אם אני אלך, גם הזכרונות ממנה ילכו, ולא יחזרו לעולם.