מוצפת

אני נוסעת הביתה להורים. שעתיים וחצי נסיעה. אני שמה את המוזיקה שלי ברקע. מנסה להירגע. אבל זה לא כל כך עובד לי. המחשבות שלי עוברות לעולמות אחרים. הדמעות מתחילות לרדת. הן לא ירדו כבר הרבה זמן. זאת המחשבה הראשונה שעולה לי. שעון המהירות מראה 133 קמ"ש. אני על כביש 6. אני יודעת, אבל לא מודה בזה בעצמי. ניקרתי. אני מחריכה את עצמי להיות דרוכה כמה שאני יכולה. נשארה לי עוד שעה וחצי.
אני מרגישה כאילו עבר כבר חודש כשלמעשה עבר רק שבוע. אני עייפה ומותשת- נפשית בעיקר. מה לא קרה לי השבוע? מה לא עברתי? החרדה שלי לא עזרה כאן בכלל. היא הייתה כמו חומה נצחית, עומדת ביני לבין האושר ואם אני רוצה להסתכל עליו, לנסות לגעת בו אני צריכה לעמוד על קצות האצבעות. אז הנה אני עומדת על קצות האצבעות כבר שבוע. מפחדת שאם אני אוותר לעצמי לשנייה הכול יעלם. כאב לי הכל אז חזרתי הביתה לנשום קצת אוויר. עכשיו לא בא לי לחזור.
לא דמיינתי את זה ככה. לא חשבתי שיהיה מושלם ידעתי שיהיה קשה אבל לא חשבתי שכשאני אחזור הביתה אני ארצה רק להישאר. זה המקום שניסיתי ללכת ממנו. המשפחה שלי מדהימה ויש לי בית טוב פשוט רציתי להיות עצמאית, למצוא את עצמי, לעשות מה שאני רוצה. זה הזמן.
אני לא יודע ברצון שלי, זה כמו להודות בתבוסה. אני לא יודע בה. אני פייטרית. אבל המלחמה הזאת קשה, אולי אפילו יותר מידי. חוץ מזה, אני מרגישה כרגע יותר מבולבלת.
השבוע התחלתי להתמצאות. הבנתי את הדרך מהקיבוץ לעיר הקרובה, הבנתי איפה המרכולית, מתחמי הסטודנטים, חדר האוכל, הבר. התחלתי להבין איפה כל דבר מההתחלה ולבד. בישלתי לעצמי וניקיתי לעצמי.
השבוע התחיל איתי מישהו אחרי הרבה זמן שלא. ככה הבנתי שאני כל כך מבולבלת שלא בא לי אף אחד כרגע. זאת הייתה הבנה מוזרה. להבין שכרגע לא טוב לי ואני לא צריכה אף אחד. אני? שמתה למצוא כבר אהבה?
השבוע הכרתי את האנשים שחיים לידי, ואיתי. הכרתי חברים של כמה שכנים. וישבתי עם מי שיצא החוצה. כשחזרתי חשבתי כל הזמן איפה טעיתי, מה לא עשיתי טוב, אם הם כועסים? מה הם חושבים עלי? אולי אני נדחפת יותר מידי? החרדה הייתה שם בכל מקום בכל פינה. צוחקת עלי שלא נפטרתי ממנה ואפילו לא השתלטתי עליה. היא חיכתה לזמן הנכון ולמקום הנכון והכי רגיש ומלחיץ כדי להופיע מחדש. נלחמתי בה בכל רגע נתון. מהרגע שקמתי עד הרגע שהלכתי לישון.
אולי בעצם העייפות נבעה מכל הבעיות של הדירה שתיקנתי אחת אחרי השנייה. העובש על הקירות, השירותים המטפטפים, מכת הזבובים שהייתה אצלי 3 ימים עד שמצאתי את גופת העכברוש מתחת למגירת נעלים?
לקראת ערב יום שישי, אחרי ניקיונות אקונומיקה בכל הדירה כדי להעיף את חיידקי הגבייה הרגשתי מוצפת. הדמעות היו חנוקות בגרון.
שאלתי את עצמי מה אני רוצה
התשובה הייתה הביתה.
אחת הבנות אמרה לי שבהתחלה כולם חוזרים הרבה הביתה עד שהם מרגישים שהבית שלהם הוא כאן ולא אצל ההורים. לא יודעת למה חשבתי שאני יחזיק מעמד הרבה יותר משבוע.
אז לקחתי את האוטו בערב יום שישי ונסעתי הביתה.
עכשיו אני כבר בטוחה בזה- בחרתי לעבור דירה לבד. בלי להכיר אף אחד במכללה ובקיבוץ. כן, זה נראה לי המשימה המאתגרת ביותר שבחרתי לעצמי.
לא היה מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו בערב יום שישי הזה יותר מהחיבוק של אמא ואבא.