מי מכיר מי יודע

במאה הקודמת, אולי בשנת 1918, עלה בחור צעיר לבוש חליפה , נאה מראה , אדום שיער על אנית משא העוגנת בנמל יפו ופניה לדרום אמריקה.
הצעיר זה עתה הגיע מעירו , צפת, נרגש לחפש את מזלו.
על הסיפון הסתובבו האנשים . לבושים בבגדי חג, כובעי ברט לראשים , והנשים עם סרטים בשיערן. שמלות מלמלה וכובעים רחבי תיתורת.
איש שמנמן בחליפת כותנה בהירה , עם שיער דליל נשען על מעקה הסיפון.
שניהם כנראה בני אותו גיל. הצעיר יליד הארץ. בן למשפחה שורשית מצפת. השמנמן עולה מפולין. גם מחפש את מזלו ביבשת אמריקה הגדולה.שעות הם דיברו , והתוודעו זה לזה.שניהם היו רווקים, חופשיים, צעירים וחסרי כבלים.
האניה גלשה על הגלים ושבועות מספר עברו עד שהגיעו ליעדם.
השמנמן ששמו היה דוד פישר , והצעיר הצפתי שמו היה ישי הכהן.
מן הסתם התברר לזוג הידידים החדש, שהכהן בעצם , יהודי דתי שלמד בישיבה דתית בצפת. איש ירא שמיים . ידידו החדש פישר , היה אתאיסט.הוא נטש את משפחתו שהיתה משפחה מורחבת בעיירה בפולין ועלה ארצה עם חברים.הוא סיפר להכהן שסבו מצד אמו היה רב גדול בעיירה ולמרות הכל השוני בהשקפת העולם , לא גרמה לניתוק ביניהם. כימיה טיובה והתעניינות רבה היתה ביניהם, זה בגורלו של זה.
פישר והכהן מצאו מלא נושאים לשיחה . הכרהן סיפר לו על החיים בצפת העתיקה. על אורח החיים הדתי. ופישר סיפר לו על הקבוצה שלו , על החברות האמיצה ביניהם ועל התיישבותם בקיבוץ בדרום הארץ שאך זה עלה על הקרקע והם הבחורים והבחורות נרתמים שכם אל שכם בהפרחת השממה.דבריו נעמו להכהן והוא שתה בצמא את דבריו . מאחר והיה איש ליברלי בהשקפתו , לא מצא לנכון להתפלא לאורח החיים החופשי של רעהו. הוא הבין לליבו, ואיש באמונתו יחיה.ככה חשב וככה הרגיש.
בתום שבועות רבים בים הגועש והסוער, ולפרקים רגוע ומתפנק, עגנו בחופיה של ארגנטינה. הכהן היה אמור להגיע לבואנוס איירס, שם אחיו הבכור היה מאושפז במחלקה סיעודית, עם המוני זקנים ונכים , נכריים כולם.אחיו הבכור שכבר קבע את מקום מושבו בארץ זו, לא רווה נחת ונפל למשכב. הכהן , שצעיר ממנו בשנתיים בלבד, הרגיש חובה מוסרית לפגוש את אחיו ולדווח על מצבו העגום למשפחה בארץ.
בינתיים נפרדו שני הידידים. הצטלמו למזכרת על הסיפון כשהם לוחצים ידיים והלכו איש איש לדרכו ולמה שזימן לו גורלו.
עברו שנים.שנים רבות.הכהן חזר ארצה אחרי שנה. סיפר במכתביו שמצבו של אחיו בכי רע והוא כבר לא יחזור ארצה . הכהן חזר לצפת עירו , פגש את מי שתהיה אשתו . בחורה נאה וחכמה ממשפחה אצילית ומכובדת. הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים. הכהן התפרנס ממכירת תשמישי קדושה. המצב בארץ היה קשה. לאנשים לא היה כסף ללחם.סביר להניח שגם לתשמישי קדושה מן הסתם . האיש נתן בהקפה לאנשים שבניהם הגיעו לגיל מצווה. מעולם לא קיבל תמורה ועשה הכל לשם שמיים. ובכל זאת הוא הצליח להביא לחם לשולחן.בזכות המצוות ובזכות יושרו והגינותו.
יום אחד הוא נסע לחיפה . לאחיו הגדול נולד בן.הוא הוזמן לברית.הכהן חלה , חומו עלה והוא נפטר תוך כמה שעות. קברו אותו עוד באותו מוצ"ש שנפטר בהיותו בן שלושים ושש שנים.
אשתו שהיתה בהריון מתקדם , לא נסעה איתו ובגלל המצווה שלא להלין את המת לא חיכו לבואה.היא חלתה והתינוק מת בבטנה.
אשתו התמודדה חמש שנים במחלה הממארת ונפטרה כשהיא מותירה אחריה שלושה יתומים קטנים .זה היה סיפורו העצוב.
אחרי ארבעים שנה , נתקל בן משפחה של הכהן, שעבד במערכת עיתון יומי, במודעה גדולה ובה היה רשום "מי מכיר מי יודע", דוד פישר מחפש את ידידו משכבר הימים ישי הכהן.
ותמונה בשחור לבן מעטרת את המודעה של שני החברים הטובים.
בן המשפחה סיפר לאחד האחים, הילדים של הכהן.
הם יצרו קשר עם פישר.
נקבעה פגישה בביתו של הדוד שבביתו חלה ומת הכהן , בבית יפה על הר הכרמל.כולם הגיעו. בתו הבכורה ובתו הצעירה ובנו שלימים נהיה עורך דין . נכדיו ונכדותיו וחלק מאחיו ואחיותיו.
הסלון בבית הדוד , המה מפה לפה , היתה התרגשות גדולה וחיכו לראות את החבר , הרע האיש שהכיר את הסבא שאף אחד בעצם לא הכיר.רק מתמונות, כי הלך בדמי ימיו.
נכנס איש כבן שמונים ,שמנמן נשען על מקל עץ , עם חיוך גדול ומאיר.
מיד הרגשנו איתו כאילו אנחנו מכירים מתמיד.וזאת כנראה היתה גם ההרגשה של הסבא שלנו בצעירותו.איש מאיר פנים. ככה אמרה אחותו.
כבר בהתחלת השיחה אמר פישר שהוא עדיין המום ממותו בגיל צעיר של ישי חברו. כל השנים חשב איך הוא יכול לנסות לאתר אותו..והנה בסוף , דרך מודעה בעיתון הצליח למרבה המזל לפחות לפגוש את בני משפחתו.תודה לאל הוא אמר שלא נשאר ערירי. והקים משפחה יפה לתפארת בארץ ישראל. פישר סיפר שהיתה לו חנות קטנה של תכשיטי זהב ברחוב הרצל, עכשיו הוא סגר אותה. בגילו אין לו כח לעמוד בחנות וסבלנות ללקוחות.
הדודה שישבה כל הזמן בשקט. האחות הצעירה של ישי , פוריה שמה , אמרה שיש לה משהו להגיד, אם יורשה לה, היא בצעירותה עבדה בחנות קוסמטיקה ליד החנות של התכשיטים. ראתה כל יום כמעט את בעל החנות. הם אמרו זה לזה שלום בנימוס . מעולם לא היה עולה על דעתה, ככה היא אמרה , שהאיש הכיר את אחיה הגדול שהעריצה כלכך . מה שנקרא עולם קטן ועגול . אמרו כולם בהשתאות.
שעות ארוכות ישבה המשפחה המורחבת לשמוע את סיפורו של פישר , את השבחים שהעטיר לסבא היקר , ומשהסתיימה הפגישה הרגישו כולם כאילו הצטיידו בצידה לדרך . שתו מים חיים ורוו.