ממני החוצה.
אני שונאת את עצמי.
כן, אני יודעת שזו לא שורת פתיחה מבטיחה במיוחד, אבל זה מה שאני מרגישה עכשיו.
בגלים.
והאמת שאני יודעת למה. זה לא בגלל שאני בנאדם כזה, שרגיל לשנוא את עצמו, הרי מי אם לא אני משתדלת יום-יום להצמיח בתוכי אהבה? כאשר אני יודעת שהיא לא תמיד תגיע מבחוץ.
אבל היא תמיד הגיעה מבחוץ. בגלים.
ובגלל זה אני לא יכולה לסבול את עצמי. נכון לרגע הזה. כאשר אני יורה חצים בכל אלפית שנייה. בספק אם גם אדם המצויד בשריון פלדה, היה מחזיק מעמד. זה כאילו אני מנסה בכוח לסדוק את אותו שריון אנושי, מנסה בכל הכוח לטמטם את האדם מולי, רק כדי שיוריד את נשק, ובעדינות את שלי וילחש לי שהוא אוהב אותי.
בדיוק כמו שאני.
אני מוטלת על הספה בחוסר מעש ובבידוד תוך נפשי, וכל זה והקול הזה מזמזם לי באופן אלים באוזניים. כאילו כל המצב מנקז להד אחד את כל הכאב שעברתי, שמוטח בי שוב ושוב. בגלים.
וזה מה שאני עושה עם הכאב. מכווצת אותו כמו שאז היו מכווצים בתנור שקיות של במבה. ב-180⁰ מעלות של עצמי.
אבל אני בקושי נושמת, המצפון מרקד לי על הסרעפת ובצורה הזאת אני הופכת עוד יותר לגוש מרמור. אני בקושי מצליחה להרים את עצמי מהספה. כל כך כבדה לעצמי.
אלוה-ים תעשה שייפסק כבר. כל הצער הזה, כל הכעס הזה, כל המחנק הזה.
בחזה.
הכאב שלי כבר יצא ממני והחוצה ופגע בה אינסוף פעמים. אבל היא אף פעם לא נשברת. אף פעם. למעט הפעמים הנדירות, בהן גם היא משתמשת בחיצים משלה. והו אז אין לי מושג מי אני רוצה שתנצח.
אלוה-ים. אין פה חמצן, למרות החלון הפתוח. הכל חנוק בתוכי והכל צורח ממני החוצה. הקול צורח. ואין לי כבר כוח לעצמי. לא לטענות ולא לביקורת, לא לאקדחים ולא לאשמורת הבוקר, בה אני יודעת שכבר אטביע את יגוני.
180⁰ מעלות של עצב.
אני מצטערת. כל כך מצטערת. עוד ברגע שהחץ בידי, עוד לפני שהמילה שלי הספיקה להצליף בך. ואת. שספגת את המהלומה.
אני מצטערת.
מצטערת שאני מטיחה בך את ההשמצות שלי רק בגלל שלא מצאת לי מרפא. וזה בסדר. זה בכלל לא אשמתך. זה ביני ובין ריבונו של העולם ואני צריכה לדעת לקחת את כל מה שאת מציעה לי, גם אם זה לא תמיד מה שאני צריכה.
גם אם את אש ואני מים. גם אם אני האש ואת הקיר מפלדה.
גם אם אני אני ואת זו את. גם אנחנו שתינו. וגם אם אנחנו לחוד.
נתת את כל מה שהיה לך. את כל מה שידעת שאת יכולה לתת.
את המסמר ואת הפטיש ואת כלי העבודה.
ואני פשוט נפש עדינה שלא הבינה מה לעשות בכל אלו.
עכשיו כבר יותר טוב. אבק השריפה התפזר עם הרוח ועם השורות הללו. ויש בכוחן להרפות את השרירים בחזה, להפוך אותו לכלי מכיל, לעצמו וליצורים אחרים.
כלי אוהב. שבעזרת השם האהבה תישפך ממנו החוצה,
ועדיין לא יהיה חסר בו דבר.
תגובות (0)