מעצבת זהות
היא עוקבת אחרי במבט מבולבל כשהיא מנסה להרכיב את כל פיסות המידע המהירות והמבולגנות שאני פורסת לפנייה. אני תוהה אם היא חושבת לעצמה אם הכול אמיתי או שמא המצאתי הכול. אולי הכל באמת היה פרי דמיוני. אולי שום דבר לא אמיתי. הפעם זאת אני שמהרהרת. זו לא הפעם הראשונה. כל כך הרבה הרהרו לפניה, לפני. כן, אז זה חלחל גם אלי. אני מפסיקה לשנייה וחצי מתנצלת. אני לא זוכרת סיפורים רק אירועים ספציפיים. יותר מהכול אני זוכרת הרגשה- אני אומרת, מסבירה מתנצלת או אולי הכול ביחד. הרגשה שנשארה איתי עד היום המשכתי את המשפט בלבי. יודעת שיש עוד כל כך להסביר, לספר ולהגיד. רק שתיקח את כל המידע הזה ותעשה ממנו איזה מחלה, תביא לי את התרופה ותשחרר אותי מהעול הזה. אבל אני כבר מומחית. אני יודעת שזה תהליך ותהליך לוקח זמן. אבל לי אין את הסבלנות. שמישהו ייקח אותי ויעשה ממני בן אדם רגיל.. אני מצחיקה את עצמי.. ממש.. מתי אי פעם הייתי בן אדם רגיל? תקראו לזה מיוחד תקראו לזה מוזר זה לא חלק מהסיבה שהכול קרה?
פתאום אני חושבת, למה הלכתי אליה? למה שוב פסיכולוגית? למי זה עזר? היה כבר שבוע של בסדר בערך..
תוך כדי שהמחשבה נודדת למחוזות שלה והפה ממשיך לפלוט כמו באופן אוטומטי את סיפור/ אגדת חיי היא עוצרת אותי.
בואי נתמקד בהווה, היא אומרת לי. בואי נוודא שהווה יהיה יפה יותר.
תוך כדי הווה נלך ביחד לעבר כי ההווה קשור בעבר.
אני פתאום מבולבלת. מפחדת שכשאני אפרוט את כל הדברים שאני מושפעת מהם אני אבהל.. הרי היא כבר הסבירה שנות העשרים זה השנים שבו האדם חושב מי הוא ומפתח זהות. מה יגיד אדם כמוני? 4 שנים שבהן אף אחד לא כל כך זוכר את עצמו ועוד עשר שני של מערבולת? מה נשאר? אז איזו מן זהות זאת.
כשאני חוזרת לדירה המחשבות ממשיכות להסתחרר בראשי
אני חברותית ושמחה ומצחיקה
אבל אז אני חוזרת לדירה בוכה שעות, מונה את כל המילים שיצאו מהקשרן, סופרת רגעים של טעויות.
אני הולכת מפחדת לכיוון אנשים אבל אז מראה את עצמי כאילו הכול טוב.
אני מנסה להרכיב אישיות להרכיב זהות ולא מצליחה.
מקווה לטוב אבל לא מצליחה לראות אותו לעצמי.
שנים אני מנסה להגדיר את עצמי. שנים ללא הצלחה.
רק דבר אחד אני בטוחה- אני חזקה, מאתגרת את עצמי וצולחת כל מכשול שאני או אחרים שמים לי, לא מאבדת תקווה ותמיד ממשיכה לחפש את המקום שלי.
יש לי עוד מה למצוא אבל תכונה אחת זאת הצלחה.
אז אני מנגבת את הדמעות ויוצאת מהמיטה. מזיזה את כל הרהיטים, תוקעת מסמרים, מורידה דברים, צובעת דלתות ומארגנת את כל הדירה מחדש.
תגובות (2)
וואו…
התוכן, מעורר למחשבה.
הכתיבה, לא נתקעתי לרגע.
הסוף, מתאים בול.
התלהבתי כי אני לא קורא הרבה סיפורים כאן, טוב לראות אחד מבין מעטים שבאמת נהניתי לקרוא אותו.
הכתיבה שלך מאוד אותנטית, מרגשת ועוצמתית. מחכה לראות לאילו עוד כיוונים תלך ותתפתח הכתיבה שלך. יש לך המון כישרון…
המשיכי לכתוב :)