משחקי הרעב ה-74 נקודת מבטה של קלוב פרק 3

צרחה של כאב מפלחת את האוויר, אבל הכל מטושטש, מטושטש עד כדי כך שאני לא מסוגלת לקלוט במי ננעצה הסכין, כל מה שאני מצליחה לקלוט הוא משהו שוכב, צועק ומדמם.
אני לא מביטה אל קייטו, אני פשוט לוקחת את התרמיל שלי ורצה אל מחוץ לחדר, אני יוצאת ממרכז האימונים בריצה בזמן שילדים אחרים מביטים בי ומנסים להבין לאן ולמה אני רצה. אני רצה ולא עוצרת, בתים גדולים, שאותם מקיפות גינות מטופחות שאפשר להבחין שהגנן טיפל בהם בדיוק לפני רגע. זה מה שאני רואה בדרך הביתה, וזה גם המראה שרואים בדרך-כלל במחוז 2, אבל מי שחושב שזה מפואר עוד לא ראה את הבית שלי. בית ענק, בעל שתי קומות, גינה, בריכה. רוב האנשים מהמחוז שמבקרים כאן מציינים שזהו הבית כמעט הכי מפואר שהם ראו. אבל בית מפואר לא יעזור לי אחרי מה שעשיתי. לא התכוונתי, לא התכוונתי לבחור את הסכין הכי חדה, להשליך אותה בדיוק למטרה האנושית שהייתה מולי. הדלת לא הייתה אמורה להיפתח, ואף אחד לא היה אמור לעמוד שם, אבל זה כבר קרה. המחשבה שפגעתי במישהו מכרסמת בתוכי, אבל האם זה לא מה שאני אמורה לעשות בזירה? טוב, בזירה לפחות זה חוקי לגמרי, אבל כאן, על זה אוכפי השקט לא יעלימו עין כמו שהם בדרך-כלל עושים כשאנחנו ממרים את פי הקפיטול ומתאמנים למשחקים.
האפשרויות שבהן יכולים להעניש אותי רבות ומכאיבות כל-כך, אני צריכה לברוח.
אני משאירה לאמא ואבא פתק של שתי שורות בלבד שבו כתבתי שאהיה בסדר, שלא ידאגו לי.
הם יסתדרו בלעדי ובטוח שאני אסתדר בלעדיהם, החבורות שיש לי על הגוף הם לא ממרכז האימונים. ההורים שלי מאמנים את אוכפי השקט של מחוז 11, ולא ממש אכפת להם ממני יותר מדי, הם רק נותנים לי לאכול ומוודאים שאני מתאמנת למשחקים. סביר להניח שלהם לא יעשו שום דבר.
אני מפנה את גבי בית הגדול והמפואר שלי, וצועדת בכיוון ההפוך לו- אל המקום האחרון שבו יחפשו אותי- היער.