משחקי הרעב ה-74 נקודת מבטה של קלוב פרק 7

אני לא מבינה. "מה?" אני שואלת. קייטו לא עונה, הוא פשוט יושב ומסתכל על האש.
הסכין שלי באמת פגעה בו? איך בדיוק?. אני רוצה לשאול את כל השאלות שעולות לי בראש, ועכשיו. אבל קייטו מתנהג כאילו הרגע הזה לעולם לא קרה, הוא רגוע, שקט. אולי אפילו רגוע מידי – הוא משקר. "אתה משקר" אני אומרת לו בתקיפות. "אני לא משקר" קייטו אומר ועדיין מביט אל האש. "אז איפה נפצעת? אתה לא נראה פצוע". שוב, קייטו לא עונה, הוא מתחיל לעצבן אותי.
אבל אז, הוא מראה לי אותה. את הסכין הקטנה שזרקתי.
"מאיפה השגת את זה?" אני שואלת
"אמרתי לך שאני לא משקר" אני לא יודעת אם להאמין לו או לא.
אני מושיטה את ידי כדי לקחת את הסכין אבל קייטו שם אותה מאחורי גבו.
"למה את לא הולכת הביתה?" קייטו שואל
"למה אתה לא הולך הביתה?" אני מקניטה אותו
קייטו מביט מטה ואומר בעצב "כנראה שאנחנו כאן מאותן סיבות". סיבות? איזה סיבות? אני מבולבלת, אני נמצאת כאן מהרבה סיבות, סיבות שבהן אני מעדיפה שלא להיזכר.
אבל למה הוא כאן? כמעט כל לילה? הוא בורח ממשהו?. זה שוב קורה לי, אני שוב רוצה לשאול את כל השאלות שצצות בראשי. אבל אני אף פעם לא מוצאת את ההזדמנות הנכונה.
"אני חושב שעכשיו עשר בערך, אני מבין שאת לא הולכת. יש לך במקרה שק שינה או משהו?" קייטו אומר. "יש לי מעיל" אני אומרת. "אבל אני לא חושבת שהוא מתאים לשניים, אני מצטערת, תצטרך להסתדר לבד."
"את בטוחה?" קייטו שואל אותי. "כן" אני עונה לו.
"בסדר" קייטו אומר ומוציא שק שינה מתוך התרמיל שלו. הוא פורס את שק השינה על אדמת היער החומה והמלוכלכת. השק ענק. מספיק לפחות לשלושה אנשים. יש גם שמיכה דקה העשויה מבד שצמודה אליו. יופי. עכשיו אני תקועה עם מעיל.
אני רואה את קייטו מארגן את החפצים שלו. מארגן את כל כלי הנשק בתיק ושם אותו בתוך שק השינה, ומכבה את האש.
"לא צריך לשמור?" אני שואלת
"לא, לא צריך. אף אחד לא יבוא"
הוא נכנס לתוך שק השינה ומתכסה. אני מוציאה את המעיל מן התיק ופורשת אותו על האדמה.
הוא בקושי רבע משק השינה הענק של קייטו. אני שוכבת על המעיל ומשכיבה את התרמיל לידי.
אני מעבירה חצי שעה בצפייה בלילה. אני מפחדת לישון ככה, בלי שמירה. אני צופה בעצים, בציפורים המקננות, בגחליליות שזוהרות בחושך. לבסוף אני מתעייפת ונרדמת.