נגוהות

איש זקן ואפור
מביט בנכדים על מרפסת מול הים
זרועותיו כבר חרשו
ידיו כבר תשו
את שהיה הוא לא יכול להחזיר
ולאט חידלונו מתקרב
הוא מחייך לנכדה שמראה לו ענף מיוחד
זה ענף של קסם סבא. מסבירה החוצפנית.
מה הקסם? הוא שואל
החוצפנית לא חיכתה לתשובה. היא כבר קפצה לענף הבא.
הוא שקע בכסאו טיפה יותר
סביבו רעשי הרקע התגברו לקרשנדו
הוא נאלץ להרגע
כמו תמיד שעון מכוון, ליבו נקף
מחשבות כמו מבליחות
סדרה של תמונות ורגשות
מעיפות אותו למטה
הוא כבר למד לברך עליהן
כל שאר הזמן ליבו חלול
לרגע הוא מביט בעברו
ביקתה בתוך יער
סיתת במו ידיו
כמה השקיע באותה ביקתה
חלם על אורות ודשא בגינה
היכן היא עכשיו

הנכדים כבר הלכו לישון
ורק הוא נשאר טרוף על מיטתו
הוא קם שוב. מה הטעם לבזבז את הזמן במיטה
פתח את המכשיר, מבט מהיר ונעלם.
יוצא את המרפסת
הלבנה כבר מסתתרת תחת פנסי הרחוב
כבר אין אפלולית לנחמה
כולם פוחדים מהחושך היום
מעטים הם אלה שיכולים להביט בו
והוא היחידי שאי פעם הלך בממלכותיו
כך הוא חושב לפחות
מחשבות של איש זקן
כיסא נוח. והוא מתיישב לאט
רוח ים אקראית מעבירה על מידותיו

ביקתה בלב היער
הוא רואה אותה עכשיו
היא עזובה
וסגורה
סביבה עשבים שוטים רבים
מנסים לגלות אותה
הוא לא מחייך
עשבים שוטים ארורים
מעמידים פנים שאתם עצים
רופסים וגמישים
תנצלו כל חור להכנס
מה הטעם הוא שואל
למה בכלל להאבק בהם
הוא כבר סגר אותה מזמן
הוא התכוון ללכת
מרים את עצמותיו הזקנות פעם אחת כנגד אותם שוטים
אה
מבט מוזר ננסך על ליבו
הוא התעורר על הכסא
עיניו ממאנות לראות את ההוה
תקועות בחלון הבקתה
בתוכו היה נר
דולק.