נזק. (לכל הבנות שחושבות שהן שמנות)

התעוררתי.
העיניים עדיין לא הסתגלו למראה של החדר.
מצמצתי כמה פעמים.
עד שגיליתי שאני נמצאת בחדר קטן, לא נוח עם מיטת ברזל קרה.
אני בבית חולים.
לא היו עוד מיטות בחדר, רק אני והאחות שישבה לידי.
"היא התעוררה" היא אמרה לאיזה בחור אחד.
כמה שניות ספורות וכאב הראש פתאום התחיל לפלח לי את המחשבה.
"מה אני עושה כאן?" שאלתי בלי הקדמות. לא זכרתי שנסעתי לבית החולים או שנפצעתי.
"הגעת לכאן בבוקר, ההורים שלך ממש דאגו לך, הם מצאו אותך שוכבת על הרצפה בחדר הכושר. כנראה התאלפת."
התאלפתי?
היא המשיכה "עברו כמה שעות שבהם לא הראת סימן שתתעוררי בקרוב, אז הם לקחו אותך לפה. קחי את זה, את צריכה לשתות"
האחות הגישה לי כוס מים קרים וצוננים, וכששתיתי אותם שמתי לב עד כמה הגרון שלי יבש.
אז נפל לי האסימון וזכרתי מה קרה.
הייתי בחדר כושר אחרי שאכלתי כמה פיסות קטנות של לחם,(כי זה משמין).
"רציתי להרזות, זה הכל" הודעתי לה.
"בואי תראי משהו" היא לקחה לי את היד והובילה אותי למראה.
הסתכלתי על עצמי.טוב טוב. האינפוזיה מדגישה את בשרי הדליל. הרמתי קצת את החולצה והזדעזעתי למראה עיניי.
אני דקה כל כך עד שיכולים לספור לי את העצמות בצלעות. רגליי דומים לשני מחושי חרק.
"מה את אוכלת?" שאלה האחות.
"אני מנסה לאכול כמה שפחות. כלום" מלמלתי כי ידעתי שזה לא טוב.
"מה את שותה?"
"רק מים"
איך הגעתי למצב הזה? התביישתי בעצמי.
"מה קרה לך? מתי התחלת לרצוח את עצמך?" שאלה האחות
זכרתי את היום הזה. כל פרט ופרט בו.
שהיה לי עוד קצת בשר מהגוף שלי.
כמה פסיכופתים מצאו אותי, התחילו לכנות אותי בשמות גנאי כמו "שמנה".
ומז אני ככה.
איך נכנסתי לזה?
מה חשבתי לעצמי?