נערה סוג ב'

אני יושבת מולה ומנסה לא להיתקל בעיניה. היא לא אומרת דבר, היא בוחנת אותי כאילו הייתי תצוגה מחורבנת ומנסה להחליט מה לעזאזל היוצר חשב כשהוא יצר אותי.
"טוב," היא מתחילה. לא טוב.
"אז מה," היא אומרת שוב. תחליטי מטומטמת תחליטי. "למה באת לפה?"
כי אני רוצה להקיא. אני מנסה להחליט אם לשחק את המשחק לפי הכללים ולזרום או להגיד את האמת.
"אמא שלי," אני אומרת. היא משלבת את אצבעותיה זו בזו ומשעינה אותן על השולחן. "אני מבינה."
מה מבינה לכל הרוחות? לא אמרתי שום דבר חתיכה של מפגרת.
"אני לא יכולה לעזור לך אם לא תתני לי לעזור לך."
אני לא עונה לה לרגע ורק מביטה בהעתקי השבח התלויים על הקיר. תואר כזה ותואר כזה, התמחות, כתבות…
"אוקיי," אני אומרת לבסוף. כי אין לי שום דבר אחר מוצלח להגיד.
"אז מה את עושה פה בעצם?"
"אמרתי לך, אמא שלי רוצה שאני אעשה פסיכואנליזה מחורבנת. אז זה מה שאני עושה." אני יכולה להיות ממש קשה כשבא לי. "אבל מבחינתך," היא ממשיכה. "מה את עושה פה. בשביל עצמך."
פסיכולוגים תמיד מסבכים הכל. זה אמור להיות יותר קל איתם אבל הם כל כך דפוקים. לא כיף לדבר איתם אם לא באמת רוצים. באמת. למען האמת היא הרגיזה אותי הפסיכולוגית הזאת. כל כך עד שעמדתי להתפרץ ולשטוף אותה כהוגן. אבל לא עשיתי את זה בסוף, רק שתקתי.
היא התחילה להתעסק עם הציפורניים שלה כשלא עניתי לה. היא העיפה בי מבט או שניים מידי פעם אבל חיכתה כמו איזה מפגרת שאני אגיד משהו.
ככה עברו כל הארבעים דקות.
סתם בזבזתי את דמי הכיס שלי.