נשארתי לבד – פרק 1

יומני היקר, אין לי בדיוק למי לספר ולמי לשפוך את כל מה שיש על לבי.
אז לקחתי מחברת ריקה וקראתי לה יומן, החבר הכי טוב שלי.
שבוע שעבר, היה לי מופע שבו אני מופיע, וכבר חודשים שאני מחכה ליום הזה.
ואמא הבטיחה לי שתבוא, ואז שעה לפני שאני מופיעה,
אמא אמרה שהיא לא תבוא למופע כי יש לה עומס בעבודה ועל אבא שלי אני בכלל לא מדברת הוא כמעט שלא נמצא בבית, כעסתי נורא על אמא.
אבל הייתי צריכה לצאת ולהופיע. יצאתי מהבית בטריקה חזקה של הדלת.
הגעתי למופע, היינו בהכנות.
ואז מישהו מתקשר אליי, כתוב דודה רוחמה, אחות של אמא שלי מתקשרת.
עניתי, ודודה שלי בכתה לי בטלפון.
שאלתי אותה: "מה קרה רוחמה?"
רוחמה ענתה: "אורלי כדי שאני יספר לך את זה בבית, בואי הביתה" אגב קוראים לי אורלי.
עניתי: "אני במופע, זה יכול לחכות?".
רוחמה צעקה: "ממש לא, דחוף אני צריכה אותך".
אמרתי: "נו אני צריכה לעלות לבמה".
"טוב תקשיבי, אמא נסעה למופע שלך והיא נסעה מאוד מהר, כדי להספיק לראותך, ויצאה ככה שהיא עכשיו…בבית חולים, אמא עברה תאונת דרכים קשה".
שמעתי את אבא שלי צועק בטלפון זה הכל בגלל אורלי אם המופע הדפוק שלה.
אני הייתי בהלם ואני חשבתי שדודה סתם צוחקת, אבל מצד שני למה שהיא תצחק על דברים כאלה ועוד שזאת אחותה.
שאלתי את רוחמה: "באיזה בית חולים אתם?"
"בסרוקה".
ניתקתי את הטלפון ורצתי למורה לריקודים שלי רחל וסיפרתי לה הכל.
ואז רחל אמרה לי: "תלכי מהר". וראיתי שיש לה דמעה קטנה בעין שרוצה לצאת מהעין,
אבל רחל החזיקה את הדמעה שאני לא יראה.
לקחתי את התיק ויצאתי לבית החולים, בשביל שלהגיע לבית החולים צריך ללכת לפחות חצי שעה.