סוד גלוי

"ואם הסיפור הזה הוא עליו ולא עליי, אז למה זאת שמספרת אותו?" שאלתי את עצמי, "למה אני זו שצריכה לספר את המקרה לפרטי-פרטים, ואולי למרות שזה לא ניראה ככה, יתכן וזאת הפעם הראשונה בחיי שאני משמשת בתור הדמות הראשית בסיפור. למרות שסיפור בכלל לא עליי.

זה סוד גלוי, כולנו מודעים לזה, אבל אף אחד לא מעז לדבר על זה.
יש לי שם, למרות שלא הרבה קוראים לי בו, קוראים לי שני הדרן, אני בת 14 לא גבוה במיוחד ולא יפה במיוחד, סתם נראית פשוט עם שיער רגיל בצבע צהוב, לא זהור סתם צהוב ועניים חומות, חום פשוט אני לא משהו מיוחד, בעצם הדבר היחיד שמיוחד בי זה אחי, אח שלי הגדול.

בכל מקרה, היום שלי התחיל כמו כל יום קמתי בקושי מהמיטה, הלילה ישנתי רע במיוחד כל החלומות האלה אני אמורה להיות כבר רגילה לזה אבל אני לא מצליחה זה קשה כל הכאב הזה והסבל.
"את קמה?!" נקטעו מחשבותיי "קומי כבר! את תאחרי!" היא צעקה אליי "אני קמה אני קמה את לא צריכה לצעוק!" צעקתי עלייה בחזרה. מצחיק איך הדברים מתגלגלים אצלנו בבית כל בוקר אותם צרחות נוראיות בין אמא שלי לביני.

אמא שלי היא גיבורה ,גיבורה שלא מעריכים אותה מספיק, במילים אחרות היא "אם חד הורית" היא גידלה את אחי ואותי לגמרי לבד גם שאבא היה בבית הוא לא באמת היה התירוץ לכך הוא שאבא איש עם עבודה חשובה על הכתפיים שלא יכול לפנות זמן אפילו לא למשפחה שלו ולכן שהגיע היום שהוא עזב, לא לגמרי הופתענו בעצם לא הופתענו בכלל תמיד זה היה שאלה של זמן מתי הוא יעלם לגמרי מחיינו.

אחרי כמה משפטים ארוכים של צעקות וצרחות ביני לבין אימי יצאתי מהבית ,כמעט לגמרי מוכנה לבית ספר, כמובן ששכחתי את האוכל על השולחן בחדר האוכל אבל אני יסתדר כבר, בטח אני ייקח חצי סנדויץ' או תפוח מנועה.

נועה היא החברה הכי טובה שלי, אפילו יותר מזה אם היה דרגה מעל הBFF היא הייתה בה כי היא פשוט הנפש התאומה שלי כל דבר אנחנו משתפות ואין ביננו ריבים אני לא זוכרת פעם אחת שרבנו יותר משתי דקות וגם אותו ריב היה על איזה צבע לק לשים על הציפורניים.

הצצתי בשעון היה כבר שמונה חמישים ,טוב אני כבר רגילה לאחר "איפה היית!?"את לא עונה בפלאפון?!" הצעקות של נועה החרידו את אוזניי, למרות שבשלב הזה אני כבר אמורה להיות רגילה לצעקות הרי זה הדבר היחיד שאני שומעת כל היום..
"בואי כבר!" היא לקחה את ידיי וגררה אותי לכיתה.

היום עבר מהר ,מהר מידי אבל טוב שככה כבר הייתי בסוף השיעורים במתמטיקה, היום הפציצו אותנו בשיעורים כי הפרענו למהלך השיעור, בכל מקרה לקראת התרגיל האחרון נשמע פתאום צליל שהחריד את אוזניי הצליל הזה שכל כך חיכיתי לו הוא הגיע! קולות הסיבוב של ידית הדלת ימין, שמואל ושוב ימין דפיקות רגליים לפתע נשמעו ויחד עם אותם הדפיקות גם הלב שלי דפק ,הטעם שיהיה לי בפה באותו הרגע טעם של דם חם שזורם והריח שהיה ריח מתוק של סכנה שמתקרבת ופתאום העניים שלי נתפסו לאותו המראה שבא מכיוון הדלת ולבסוף הגיע תורו של חוש המישוש כאשר ידיי תפסו אותו חזק חזק ולא נתנו לו להתחמק בצורת חיבוק גדול ואוהב.

"איפה היית?" שוב צעקות שמתחלחלת מפי ויחד איתם דמעות, "אתה יודע איך דאגנו לך?!" המשכתי לצעוק ולצעוק ולפתע נחנקתי מרוב הדמעות שזרמו החוצה כמו מפל ולא נתנו לי לנשום.
החזקתי אותו חזק כל כך חזק שכמעט יכולתי לשמוע את העצמות שלו נשברות.
אמא….אמא אתה בכלל לא יודע כמה היא דואגת לך היא חייבת לראות אותך להרגיש אותך! "אי אפשר" נחנקתי אם קודם עוד חשבתי שזה חלום משמע הקול שלו הפך את זה לגמרי להיות אמתי. "בבקשה אל תגידי לאמא כלום, בבקשה אל תעשי כלום".
"אני לא מבינה למה לא אחרי כל כך הרבה זמן אתה סוף סוף פה ואמא שכל כך דאגה לך לא יכולה לדעת מזה כלום?!"נזבתי בו, "אני יודע שזה נשמע אנוכי אבל בבקשה הסיבה היחידה שבכלל חזרתי הינה היא כדי לקחת אותך." הוא ניסה להסביר את דבריו אבל כל מה שצלצל לי בראש זה "אותי, הוא בא לקחת אותי?!"

לפני שבעה חודשיים:
"אני לא מבינה" היא אמרה "מה יש פה להבין" הוא ניסה למנוע מעצמו לחזור על דבריו והרים את המזוודה שלו מהרצפה, מזוודה תיק הכדורגל הישן שלו, הוא פסע לכיוון הדלת, אמא ניסתה למנוע ממנו ללכת אבל הוא הרחיק אותה ממנו למראה עין זה ניראה כיאלו היא לגמרי התנגדה לעזיבתו, אך בתוכה ידעה כי זהו הדבר הנכון.
טראח!! הדלת נטרקה.
החדר התמלא בשקט ברגע אחד אבל הבכי של אמא הפער אותו רציתי לנחם אותה באמת אבל לא היה לי מילים להגיד אז במקום זה שתקתי.

במשך החודשיים הראשונים לא האמנתי שזה באמת קרה לא האמנתי שככה הוא עזב, הלך ולא משנה מה אמרו לי אנשים וכמה הם ניסו להסביר לי את הדבר, אצלי בראש זה לא נקלט.
אם אני חושבת על זה לעומק זה היה די ברור שבסופו של דבר הוא יעזוב הרי כולם עוזבים אותי, בסופו של דבר קודם אבא אחר כך הוא…..
וזה כאב לי העזיבה שלו, מיום ליום הכאב הלך וגדל, ואצל אמא שלי הכאב לא ניראה סביל בכלל.

הימים עברו חודש ועוד חודש ועוד אחד ועוד חצי לאט לאט התחלתי להבין שזהו המצב שהגיע הזמן שהתרגל. לפעמיים היה ניראה לי שאמא התחילה להפנים את הדבר, אבל רק לפעמיים כי כל לילה שמעתי אותה בוכה אומנם בכי שקט שנמשך כמה שניות אבל עדין בכי עצוב וכאוב.

יום אחד מאותם הימים ישבתי בהסעה בדרך הביתה מבית הספר, הדרך הייתה ארוכה מהרגיל ולא היה אף אחד שאני מכירה באוטובוס לעביר איתו את הזמן וכמובן שלא הייתה לי סוללה. אז כדי להעביר את הזמן התחלתי לחטט בתיק שלי בתקווה שאמצא שם משהו מעניין, התיק שלי מלא בשטויות עוד מתחילת השנה אף פעם לא מצאתי את הזמן או את הכוח לסדר אותו… "כרחח" צליל הכרע קטע את מחשבותיי הצצתי וראיתי שזה היה מכתב הוא לא היה לי מוכר עד שראיתי את הכתב, הכתב הזה עם השין המסולסלת, זה הכתב שלו! פתחתי במהרה את המכתב כיאלו היה כתוב שם שזכיתי בלוטו או משהו ואז ראיתי את זה..

"לשני,
שני היקרה שלי, אחותי הקטנה ואהובה ידעתי שבסופו של דבר תמצאי את המכתב,
את הרי יודעת שלא הייתה לי בררה את יודעת שהייתי חייב..
אני יודע שאמא ואת לקחתם את זה קשה אבל אתן יודעת שזה נועד לשמור עלייכןובכלל כל מה שאני עושה נועד אך ורק כדי להגן עלייכן בלבד!
ואני מבטיח שאני יחזור וכשאני יחזור אני מבטיח שאני יישאר ולא יעזוב אותכן לעולם עוד! נהיה שוב שלושתנו ביחד "שלושת המוסקטרים"!
אז בבקשה ממך אחותי עד שאני יחזור תשמרי על אמא בשבילי ותעזרי לה בכל מה שהיא צריכה ובבקשה אל תספרי לה כלום על המכתב הזה אני רוצה שזה יישאר בנינו בלבד, אני סומך עלייך ואוהב אותך שני, תראי לאמא כמה בוגרת ואחראית את.
אוהב ומתגעגע אחייך."

נחנקתי, הייתי בשוק הדמעות פרצו ממני, כל מה שניסיתי להדחיק כל החודשיים האלה הכו בי בעוצמה חזקה כל העצב והכאב פרצו החוצה כיאלו רק חיכו לרגע הזה.
באותו היום הלכתי לישון מוקדם, אפילו לפני החדשות.
החלומות שלי תמיד היו רגילים ופשוטים כמו של כולם, את הרוב הייתי שוכחת עוד לפני הבוקר אבל הפעם הם הו שונים מוזרים כואבים כאב פיזי העצמות שלי בערו הבשר שלי שרף הרגשתי כיאלו אני נשרפת בלהבות שמרגע לרגע הולכות ומתחזקות אבל המוזר ביותר היה שלא הצלחתי לקום מהחלום הזה ורק כאשר זרחה השמש והשעון המעורר צלצל פקחו עניי לרווחה אך גופי עדיין היה משתוק למיטה כיאלוהוא נשרף וכל מה שנשאר ממנו היה אפר … "קומי כבר!" הצעקה קטעה את מחשבותיי "קומי כבר את תאחרי!" על הבוקר צעקות אם אני חושבת על זה לעומק מאז אותו היום שהוא עזב אמא נעשתה יותר ויותר אלימה כל הזמן צועקת אפילו הבכי שלה ניראה אלים וכאוב.

מאז אותו הלילה החלומות שלי החמירו הם נעשו יותר ויותר כואבים, השרפה בערה בי הלהבות חדרו עמוק לתוך העצמות ולא הצלחתי לקום לא הצלחתי לפקוח את העניים שלי כיאלו רציתי להישאר במצב הזה כיאלו רציתי להישרףרציתי שיכאב, רציתי להחליף איתו מקום רציתי שהוא זה שיהיה בבית במיטה ואני יהיה איפה שהוא נמצא…

חזרה לאותו היום:
"אין לי זמן להסביר, את לא מבינה את חייבת לבוא איתי בבקשה זה לטובתך." לא נתתי לו להמשיך את דבריו "אני לא מוכנה לזוז לשום מקום עד שתתחיל להסביר לי מה הולך פה!" דרשתי בחוצפתי.
"שני.." הצטמררתי שהוא קרא בשמי.. "ילדה קטנה ויפה שלי, כמה התגעגעתי אלייך, את לא יודעת כמה את חסרה לי, אני זקוק לך!" למרות שהמילים האלה שיצאו מפיו הרגשתי שאני זאת שאומרת אותם.. "אז תישאר כאן איתי אני מבטיחה לך שיהיה לך טוב, בבקשה תישאר אני יהיה ילדה טוב אף פעם לא הריב עם אמא, אני לא יעשה בעיות רק אנא ממך תישאר כאן איתי."
דמעות פרצו מפניו "אני לא יכול, אני מוכח ללכת אבל את, את צריכה להצטרף אליי, להצטרף לאחייך.."
אחייך.. אח-שלך, אח-שלי, שלי, אני!
פתאום הכל היה לי ברור זה שבר אותי, הלב שלי התרסק לכל כך הרבה רסיסים, אני כל כך דפוקה, כל הזמן הזה, הסיפור.. הסיפור הזה בכלל לא היה עליו, אלא עליי! אני הדמות הראשית, אני פה הקורבן, אני המסכנה ,אני האשמה ,אני הפושעת ,החוטא זה הכל אני אניאניאניאני אני…..

רצתי למטעה לחנייה ועוד לפני חטפתי את המצית של אמא מהשולחן, כשהגעתי לחנייה חטפתי ביד השנייה את מכל הדלק שהיה שם ושפכתי אותו ולבסוף הצתי את המצית…

וכמו בחלום השרפה בערה בי הלהבות חדרו עמוק לתוך העצמות ולא הצלחתי לקום, לא הצלחתי לפקוח את העניים שלי כיאלו רציתי להישאר במצב הזה כיאלו רציתי להישרף,רציתי שיכאב לי….
לאט לאט הגוף שלי נחלש, הוא נשרף לגמרי כל מה שנשאר ממני בסופו של דבר היה רק אפר.
והמחשבה האחרונה שהייתה לי בראש היא שאולי זה היה טעות אולי לא הייתי צריכה לעשות את הצד הזה, אולי לא הייתי צריכה להבעיר את עצמי, אולי הכל היה בראש שלי, אולי הוא לא באמת היה פה ,אולי הוא בכלל לא רוצה להיות איתי ,אולי הוא רוצה שהשאר כאן והשמור על אמא….
בכל מקרה את התשובה לשאלה הזאת אני כבר לא ידעה.

לפני שבעה חודשיים:
לא רצינו לדעת שזה באמת נכון, רצינו לחיות בעולם שזה לא באמת קרה, שהכל בסדר אבל המציאות גוברת על כל דמיון וכשאמא פתחה את הטלוויזיה על ערוץ 10הכל יסתיים,הכל נגמר העניים היפות שלו, צבע ירוק דבש, החיוך הגדול והיפה שלו, הכל נגמר.

החדשות: "ראובן (רובי) הדרן, יליד 87, נהג גם הוא במהלך פעילות המלחמה. אנו צוות החדשות משתתף בצער המשפחה האבלה…"