סולחת לעצמי

הוא לקח משהו ממני
בהתחלה חלקים קטנים
מבלי ששמתי לב
מבלי שהרגשתי
ולאחר כמעט שש שנים אני עומדת מימול החוף
הלבן
ולא מבינה מי אני
או מה אני.
מה האמונה שלי
ומה אני עושה פה במדינה זרה ולא בזרועותך?
והינה כבר שנה
אני במסע הזה
מרגישה שסידרתי את החדר המבולגן שהיה לי בלב
ולאט לאט רואה את האור מהחלון,
לפעמיים יש רעידות אדמה אך זה לא מפחיד אותי כבר לא.
לאט לאט אני מכירה את עצמי,ולא מפחדת להיות לבד.
אתה כבר כמעט לא עולה לי לראש,ואם אתה כן אני כבר לא מחליפה ערוץ,לא מפחדת להתמודד איתך.
כל חלק שלך היה חי בי,כל שיחה ,כל מכתב ,כל מריבה.
חייתי אותה שוב ושוב עד שהשלמתי איתה ,ושחררתי עוד חלק שלך ממני.
נכון,
אהוב יקר לקחת את כולי.
ונכון לא השארת לי דבר.
אבל
כשאני מביטה במראה מי זה כבר שנה אני מוצאת את עצמי,
את חלקים שלקחת ,אני מחזירה אותם אלי,וגם מוספיה עוד הרבה חדשים.
אני, אני.אולי קצת משופרת אבל אני עדיין אני.
אני נותנת לעצמי לסלוח על כל הסבל הזה.
נותנת לעצמי לגעת מעט בחיים.
וכן ישלי עוד דרך ארוכה
עלי להחזיר את האמונה שיום אחד יהיה לי טוב,ויום אחד זה יקרה..