סופר אמא

היא התרגלה להסכים. הסכמה בשתיקה. קודם הסכימה ושתקה. בהמשך שתקה והסכימה. עם השנים זה הפך להרגל, התנהלה כמו רובוטית. אוטומטית. אפטית. זה מה יש, אלה החיים שלה והיא צריכה ללמוד לקבל אותם.
את כל התפקידים מילאה. הוציאה מהגן, טיפלה בהם כשהיו חולים, הלכה לקניות, לסידורים, לקחה לחוגים, לטיפולים, לחברים, הלכה לאסיפות הורים, ניקתה, בישלה, האכילה, טיפלה, כיבסה, קיפלה, גיהצה, השכיבה אותם לישון, קמה באמצע הלילה וגם עבדה בחוץ במשרה מלאה.
עם ילדים קטנטנים הכל אינטנסיבי. היא לא יכלה לחשוב על עצמה כי תמיד היה מה לעשות, תמיד משהו דרש טיפול. תמיד מישהו דרש תשומת לב. היא נתנה את כל כולה לכל מה שדרש תשומת לב במציאות שלה.

חרוצה, תיפקדה כמו לביאה. אחרים הסתכלו עליה בקנאה, איזה סופר אמא. יכולה הכל, מספיקה הכל, עושה הכל בעצמה. כל הזמן השכנים ואנשים אחרים מסביב היו מתפעלים ואומרים לה כל הכבוד, איזו אשה מדהימה.
תפקדה במרץ בלי הפסקה כדי שתוכל לשכוח מעט מה מתחולל בליבה.

את סטירת הלחי הרצינית היא חטפה אחרי שהתחתנה כשהבינה שהחלום שלה לא יכול להתממש.
הסטירה הזאת כיבתה יותר ויותר מיום ליום את השמחה שלה. היא רצתה לחשוב שחתונה זה מאהבה ושהגבר שלה יאהב אותה עד אין סוף ושהיא תהיה כל כך שמחה ומרוגשת איתו. שהוא יעניק לה ביטחון ויפנק אותה ויעשה בשבילה הכל והיא תרגיש מלכה והיא תהיה האשה שהוא הכי אוהב עלי אדמות והוא יהיה הגבר של חייה שתעשה בשבילו הכל, תשמח אותו, תדאג לו, תכיל אותו, תמליך אותו למלך.
בתוך תוכה זה מה שהנשמה שלה חלמה.
זה קרה מיד אחרי החתונה. הם נסעו לטיול ורבו מריבה לא נעימה בבית המלון.
זה לא מה שחלמה. למה זה מגיע לה? היא כל כך טובה.
החליטה, אם זה מה שהמציאות הביאה לה, עם זה תסתדר. זה מה יש. זה רק מחזק את העובדה שהיא באמת לא מספיק שווה.
גם ככה היתה רק תלמידה בינונית, לא נראית, חברתית לא משהו. באופן כללי הרגישה דחויה ולא שייכת. רצתה רק לשמוח כמו שהיה כשהיתה ילדה אבל החיים השתנו לה. שכנראה החיים הם אחרים ונדיר שמישהו באמת יוכל להגשים חלום, ולה זה בטוח לא מגיע כי אם זה היה מגיע לה היא היתה מקבלת. אבל לא קיבלה.

בבית אמא שלה לימדה אותה שהיא צריכה לשתוק למען שלום בית, להסתפק במה שיש. לימדה אותה לשרוד. אבא שלה לימד אותה שהיא לא מבינה כלום בחיים. כי היא צעירה, כי אין לה ידע כללי כמו שלו. הוא חכם והיא לא. לימד אותה להסכים עם הדעות שלו תמיד בלי לומר מילה.
בכלל,ההורים שלה רבו המון ונשארו יחד ולא התגרשו מכל מיני סיבות שקשורות באינטרס ונוחות, אז מה זה זוגיות טובה היא לא למדה.

היא תלמידה טובה של החיים. גדלה להיות שורדת מצוינת. גדלה לשתוק ולהסכים.
להרכין ראש ולומר תודה שמישהו רצה להתחתן איתה. לכן הסכימה להתחתן. לא חשבה שהיא בכלל שווה. לא עלה בדעתה שיכול להיות שהיא בסדר גמור. היא היתה בטוחה שהיא פגומה.

בעלה היה קרייריסט. עבד מבוקר עד לילה.
היו ביניהם יחסים מוזרים כאלה שהוא כל הזמן דיבר על העבודה והיא הקשיבה, חיזקה והעצימה אותו ונתנה לו עצות. הרבה פעמים הוא לא הסכים עם העצות שלה וגילה שהיא צדקה בדיעבד, הרבה חודשים אחר כך. היה ביניהם ריחוק מוזר כזה, הם היו כמו פרטנרים לדירה.

היא לא שיתפה אף אחד במה שעובר עליה. תמיד אמרה לעצמה, זה מה שמגיע לי ועם זה עלי להסתדר. בהתחלה, אחרי שנולד הילד הראשון, היתה לה עזרה מההורים שלה ובעלה, לא חשב אפילו לשאול אותה למה היא זקוקה.
אחרי שנולד הילד השני, היא מצאה את עצמה לבד לגמרי במערכה כשבעלה יוצא מוקדם וחוזר בלילות.
כשביקשה עזרה זה תמיד נגמר באני לא יכול. אין לי זמן, אני לא יכול לצאת מוקדם מהעבודה.
כל כמה חודשים הייתה מתמוטטת ובוכה ללא הפסקה.

בתוכה התביישה שאפילו לא חשב לתמוך בה, לעזור לה, לחבק אותה.
התחננה לאבי ילדיה, בעלה. כבר בודדה ושבורה. היתה אומרת לו: בבקשה, אני עייפה, תגיע מוקדם, תהיה עם הילדים, תהיה איתי, תעזור לי. אני זקוקה לך, לזמן ביחד. והוא ענה: אני לא יכול. יש לי עבודה.
ככה שנים ארוכות עברה.
היא כל כך התרגלה לחיים האלה שלה.
בלילות, במיטה, כשכבר הייתה גמורה, הוא אמר לה בואי, אני צריך שנעשה את זה עכשיו. היא הסכימה. המעט ביחד שהיה לה איתו. הקשר היחיד שנשאר ביניהם. אבל אז גם המעט הזה התחיל לדעוך וריסק אותה לאט לאט. היא היתה זקוקה לקצת חום, שישים לב אליה. שירצה להבין איך היא מרגישה. שיהיה לו אכפת ממנה. היא הייתה זקוקה לרק קצת תשומת לב. קצת שהיה מחזיק אותה לעוד כמה חודשים בטורבו אמא.
בשנים האחרונות, כשכבר ממש היה קשה לה, נשאר רק קדימה אחורה, למעלה למטה.
היא בכתה שקשה לה, שהיא לא רוצה לעשות את זה ככה, שהיא רוצה חיבוק, חיוך, שיעשה איתה משהו ביחד. והוא ענה לה: את אשתי, את חייבת לתת לי. אשה חייבת לתת לבעלה. אז היא הסכימה ושתקה.

וזה פצע אותה, פצע את נשמתה.
עד שלא יכלה יותר והתקשתה להסכים כל הזמן. העייפות הנפשית ניצחה.
והכעס שלו מיהר להגיע. והתעצם יותר בכל פעם שזה קרה. והזלזול בה. הוא האשים אותה שהיא מאיימת עליו ומענישה אותו במיטה.
והוא לא היה מסוגל להבין שקשה לה כי אין להם שום דבר רגשי ביחד. אין להם זמן ביחד. הם לא עושים שום דבר ביחד. שנים שלא קיבלה יחס של אשה אמיתית. הוא היה כל הזמן בעבודה או בבית כועס על כולם או מסתגר כי רצה שקט מיום העבודה הארוך שלו.

ההתרסקות הסופית החלה. הניצוץ הקטן האחרון שהיה לה בלב כבה. הצער, הכאב ותחושת הבדידות העמוקה היו קשים מנשוא.
13 שנה לקח לה להגיע לנקודה שהיא לא יכולה יותר. שהיא לא יכולה יותר להיות לבד בחיים האלה.
היא לא זוכרת איך אבל שמעה על מטפלת.
היא לא תשכח לעולם את הפגישה הראשונה שלה איתה.
המטפלת אמרה לה את המילים הכי טובות ומרגשות ששמעה בחייה: את בסדר גמור.
היא בכתה וענתה, תודה. עכשיו אני יודעת שאני בסדר.