אליס

היופי של אליס הוא לא יופי בולט, מסחרר. היופי של אליס הוא יופי פשוט, שמסתתר בתווי פניה ובמתאר גופה. בעיניה החומות, הטובות, בגבותיהם השחורות, המעוצבות, בעצמות לחייה הגבוהות, בשפתיה המלאות, בשערה החום, הכמעט שחור, שגולש על גבה בחינניות כשהיא מפזרת אותו. בכתפייה הרחבות, לא יותר מדי, בידיעה העדינות ובניצוץ השובב שניצת בעיניה בכל פעם שהיא שומעת משהו מצחיק, או כשיש לה רעיון.
לאליס יש פגמים, היא לא מושלמת.
העור שלה בהיר מדי לטעמה, הריסים הקצרים, שהיא כל כך רוצה להאריך ולסלסל, הנמשים שלה, שכל כך לא במקום והציפורניים שלה, שתמיד כסוסות עד העצם.
אליס אוהבת לחייך, לצחוק. אבל אליס אוהבת גם לשתוק, לחלום.
בין פרצי העליזות שלה היא בוהה בחלל, קופצת במקומה בכל פעם שמישהו פונה אליה לפני שתמהר לחזור לדמיונה.
אליס אוהבת לכתוב, הרבה. יש לה מחברת שחורה ועבה. היא כותבת בה את כל המילים שהיא לא אומרת, ויש כמה כאלו.
אליס גם בודדה, ולפעמים זה כואב.
אף אחד לא חושב שאליס יפה, כי אף אחד לא מכיר אותה.
לזרים – היופי שלה נותר בגדר חלום מוזר מעט. כלומר, לדעתם היא לא יפה.
אבל תווי פניה הולמים כל כל את אישיותה. חבל שאף אחד לא מבין.
העיניים החומות הן החלון לנשמה, הן משקפות כל רגש. גם כשהיא כועסת, אם זה לא מקרה חמור מדי, העיניים שלה ימשיכו לשקף את טוב הלב שלה.
עיניים טובות, טובות כמעט כמוה.
השפתיים שלה כמעט תמיד ינתו כלפי מעלה, כמעט מחייכות.
הידיים העדינות תמיד ישמחו להושיט עזרה,
והשער רך ונעים כמו אופייה.
אליס רוצה חברים, היא רוצה חברים בכל מאודה. אבל אליס לא יודעת להתחיל שיחה, אז היא נשארת לבדה.
למען האמת, יש לאליס חברים. רק שהם לא חברים אמיתיים.
לאליס יש מקום מסתור, מקום בו תוכל לנוח.
אליס היא רק שם, בובה בבית בובות.
בובה בבית בובות אחד גדול.