אם לומר את האמת

כאן מצאתי לי דקה דקה של שקט דקה של פריקה.
אחת כזאת שגורמת להסיר את המסכות, לכתוב דף שלם או פחות
להזדהות עם סיפור של מישהוא אחר, ואולי לקרוא כתיבה של חבר.
כאן אי אפשר לדעת, הכותב זה בן או בת?
ואם לומר את האמת עדיף ככה, לשבת במיטה ולכתוב עד המילה האחרונה, על החיים על עצמך.. על רגשות שבינו לבינה.
על רגשות פנימיים שלהם אף אחד לא מודע, כן יש לי כאלו.. אבל מהסוג הרע, רגשות עצובים כאלו שדוחקים אותי לפינה.
מה אני אגיד כשהלב שבור שום דבר לא יכול להיות שלם.
והנה כבר חצי שנה שאני מנסה להתעלם.
הכאב הוא אותו כאב גם אם לא אשים לב. גם אם אעמיד פנים שטוב לי ושמח, המסכה בסוף תעוף ברוח, עד אז אני מנסה לשרוד על חבל דק, נעמדת אוחזת באוויר הקר, מתנדנדת מצד לצד.. אם אפול רוב הסיכויים שלא אשרוד, ואם אשאר אתעייף מהר, אחכה למנוף שיבוא להציל אותי בסוף.
אני מאמינה, זה הכוח הפריקה.