אף פעם לא הייתי שלם עם עצמי

אף פעם לא הייתי שלם עם עצמי, תמיד היה חסר בי משהו.
מאז שאני זוכר את עצמי, רוב הבחירות שלי הושפעו יותר מידי מאחרים.
הסתובבתי עם הילדים "המגניבים", אבל סוג שונה של מגניבים, "המגניבים החכמים". אלה תלמידים חכמים, ועדיין היו להם חיי חברה. חשבתי שזאת תהיה ההשפעה הכי טובה עליי, אשמור על ציונים גבוהים ויהיו לי חברים.
כהגעתי לתיכון, הסתכלתי על אותם חברים, אלה שלא באמת אהבתי, ונמשכתי אליהם בגלל… בגלל מה בעצם? לא התחברתי להומור שלהם, את חלקם אפילו שנאתי, הם עצבנו אותי, אבל הם החברים שלי.
החלטתי שאני צריך לשנות אוירה, והתחלתי להסתובב עם חברים חדשים. לקבוצה הישנה – לא נראה לי שחסרתי. התחברתי לקבוצה שסוף סוף היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים – מוזיקה, שאיפות, דעות. התגייסתי לצבא, השתחררתי, וכל הזמן הייתי איתם. החלטנו על דברים ביחד, נסענו לחופשות, התייעצנו, מתחנו ביקורת (גם כשלא אהבו לשמוע) אבל אלה חברי אמת. כאלה שאני יכול לסמוך עליהם, שכל מה שאנחנו רוצים זה את הטוב אחד של השני.
יום אחד החברים שלי השתנו, החיים שלהם נהיו סובבים סביב דברים שכבר לא עניינו אותי. הקבוצה שלנו התפצלה, נקרעה, אותם חברים ששנה לפני כן אמרנו שאנחנו חברים לחיים, וגם כשנהיה זקנים, נהיה שם.
התפצלנו לשתי קבוצות, שנפגשות יחד בעיקר באירועים מיוחדים. והבנתי שוב, האנשים השתנו, אלו לא האנשים שהתחברתי אליהם.
התחלתי ללמוד, המרחק אולי עשה קצת את שלו, ואולי גם החיים. כשהייתי חוזר הביתה רובם היו עסוקים, עבודות ומשמרות, מסיבות ולימודים משלהם, הייתי ניפגש איתם לעיתים נדירות. כשאחד מאיתנו עזב את הארץ, נפגשנו שוב כולם, וראיתי כמה אני לא מעודכן, כמה אני לא שייך. אותם חברים שסמכתי עליהם ואהבתי, השתנו לחלוטין, וסובבים כרגע סביב נושאים כל כך מטומטמים, והפכו לאותם אנשים שצחקנו עליהם בעבר.
באותו לילה חזרתי הביתה והסתכלתי על כל התקופה שלי איתם, האם באמת הייתי איתם? האם אני שלם עם מי שאני? האם הדעות שלי הן באמת שלי? או שלקחתי על עצמי דעה של אחרים כדי להשתלב?
לא, זה לא אני, אני לא מסכים עם חלק מהדעות האלה, אני לא רוצה לצנזר את עצמי ולדעת שלאחד אסור להגיד שהוא טועה ולאחר אסור לנסות לעזור, שאם הדרך חיים שלי לא תואמת במדיוק את דרך החיים שלהם, אני פועל לא נכון.
התרחקתי, אפשר לומר שנשארתי קצת לבד. כשאני חוזר הביתה, אני מדבר איתם קצת, אולי לפגוש אותם לכמה שעות בודדות, בכל זאת, חברים. לראות שהם שוב שינוי את דרך החיים שלהם, ושוב לחשוב שזה יחזיק במקרה הטוב חצי שנה. והם אלה שאמרו לי בעבר שאני צריך לתפוס את עצמי בידיים כי המסלול שהחלטתי עליו באותו רגע לא יביא אותו לשום מקום.
אז הנה, עכשיו אני עושה את הבחירות שלי, ורק שלי, לא מתחשב בדעות של אחרים, אני רוצה להיות שלם עם עצמי.
מהרגע שהגעתי להחלטה הזאת הרגשתי מעולה, אני יודע מה אני רוצה לעשות, ואני עובד קשה כדי להגיע לשם. ראיתי שגם הדעות בעבר שהחלטתי לגמרי בעצמי, בסופו של דבר השתלמו כמו שתכננתי, וכולן כדי שאהיה מאושר ואהנה מהחיים שלי.
אני עדיין לא שלם, עדיין חסר בי משהו, אבל לפחות הפעם המשהו הזה, הוא לא אני.