אתה רואה ויודע…

אתה רואה אותי יושבת ובוכה.
אתה רואה שאני שבורה.
אתה רואה צלקות.
אתה רואה כאב.
אתה רואה דמעות.
אתה רואה עצב.
אתה רואה כעס.
אתה רואה דיכאון.
אתה רואה שאני לא אוכלת.
אתה רואה בעיה.
אתה רואה געגוע.
אתה רואה סבל.
אתה רואה שוני.
אתה רואה הכל.
אתהה יודע הכל.
אבל? אתה בוחר להתעלם. להתנהג כאילו אין בעיה, כאילו הכל בסדר. אתה מכחיש. אתה מכחיש את הירידה בלימודים, את הבעיה שלי עם האוכל בזמן האחרון, אני רוצה לדבר אתה שונע אבל לא מקשיב.
אז יש לי שאלה… למה? למה? למה אני כאן אם אתה לא אוהב אותי? למה אני לא בורחת אם אני יודעת שאני לא חשובה? למה אני לא חוזרת למקום שהיה לי בו טוב? למה אני נשארת וסובלת? על זה תענה לי אתה… כן אתה… כי לי אין תשובה! כנראה אני מהאנשים שאוהבים כאב. שאוהבים לסבול. אולי היית חסר לי כלכך הרבה בילדות שאני פשוט רוצה לנצל את הזמן. הכל יכול להיות….
אבל דבר אחד בטוח… אם היית יכול… היית מעיף אותי מהחיים שלך…
אז אבא? אני מצטערת על הכל.. אולי אני לא מספיק טובה? אולי הבעיה היא בי ולא בך…. אבל אני לא בטוחה.. אז אני פשוט ילך ולא יחזור.. אתה תראה זה יקרה.. מי יודע לאן אני ילך? מתי אני אלך? אבל זה יקרה ואז… לפחות אז.. אתה תבין שהייתי חשובה לך….